"לפעמים כשיורד גשם מותר להתפרק",
זה מה שאבא אמר לי שנייה לפני שנכנס לחדר וירה לעצמו בראש.
זה תמיד נשמע לי מאוד מוזר... הוא התאבד כי ירד גשם?! אבל מה
כבר יכולתי להבין אז? הייתי רק ילדה בת שבע... אבל היום זה
נשמע לי קצת הגיוני... היום כשהכול מתפרק לי בידיים.
וזה מה שאבא לימד אותי לעשות שנייה לפני שמת... אבא לימד אותי
לחכות לגשם.
וזה טוב, כי ממילא אף אחד לא רואה את הדמעות... אפשר לבכות
שעות וכולם יחשבו שזה טיפות גשם...
גשם עם קצת מלח, וקצת ייאוש. וקצת ממי שהייתי פעם.
אני זוכרת את ההלוויה שלו. לא הרבה אנשים היו שם; אמא עמדה בצד
והראתה שגם לה יש פרצוף פוקר, לירון נשען על האבן של הקבר
שמוצב לידו ובלי לשים לב שידר כמה שהוא משועמם מהטקס המיותר
הזה.
אפילו סבתא לא באה להלוויה, היא כבר הדגישה לפני כמה שנים
טובות שהיא מחכה לרגע הזה... הייתי מצפה שלפחות תבוא לראות את
זה קורה... אבל היא לא טרחה.
ורק אני חיכיתי לגשם, כדי לבכות על אבא שאבד כבר מזמן, אולי
עוד לפני האלכוהול, אולי עוד לפני שאמא עזבה את הבית... אני לא
בטוחה בדיוק איפה ומתי, אבל הוא איבד את עצמו הרבה לפני הגשם.
וזה מוזר, כי אני לא חושבת שלמישהו היה אכפת, גם לי לא.
היום... אחרי שעברו כל כך הרבה שנים מאז, אמא עדיין שומרת על
פרצוף פוקר, לירון עדיין לא מתעניין בשום דבר שלא נכלל ב"עצמי"
שלו, ואני עדיין מחכה לגשם.
פתחתי חדשות לבדוק את התחזית היום... החזאי הכריז "גשם צפוי
בסביבות הערב".
הערב...? זמן מושלם, אני ממילא עוברת אצל לירון.
ארזתי את התיק שלי עם כל מה שאני צריכה בתוכו:
קופסת סיגריות, מצית, ארנק ואקדח.
ירדתי למטה ונכנסתי למונית... תוך חמש דקות כבר הייתי אצל
לירון.
נכנסתי לבניין. המעלית כבר הייתה למטה, אבל היום יירד גשם, אז
מה אכפת לי לעלות במדרגות?
עליתי את כל חמש הקומות, נכנסתי דרך הדלת, ראיתי את לירון על
הספה.
"זה בטח גנטי", אמרתי לו באכזבה והוא ענה לי בחצי לחישה, "אל
תשווי אותי אליו. אין לי אף אחד לדאוג לו, מותר לי לשתות כמה
שאני רוצה."
האמנתי לו, אין לו למי לדאוג, הרי לא אכפת לו מאף אחד, וחוץ
מזה, עיוורון זה דבר מאוד בטוח.
כבר שמונה. כמו שעון הגשם התחיל לרדת. הסתכלתי אל עבר המרפסת
ואמרתי לו "לירון, אתה עיוור. אבל לפעמים כשיורד גשם מותר
להתפרק." הוא הסתכל עליי במבט אדיש וחזר לצפות ב-w.w.e.
יצאתי אל המרפסת, הדלקתי סיגריה, הסיגריה האחרונה שלי... מחשבה
מוזרה לזמן כזה, אבל נכונה.
אני לא יעשן יותר.
ישבתי לי מתחת לסכך במרפסת וראיתי את החיים שלי, את הכאב
שגרמתי, הכאב שנגרם לי, כל הדם שנשפך סביב הדבר השולי שנקרא
כסף.
סיימתי את הסיגריה, יצאתי מהסכך, ובכיתי עם הגשם. בכיתי את כל
הרקוב החוצה.
חשבתי לעצמי על ההלוויה שלי, כמה שהיא בטח תהיה כמו של אבא,
אבל לא באמת היה אכפת לי, לא באמת היה אכפת לי מכלום.
הסתכלתי פנימה אל עבר לירון וראיתי אותו עדיין בוהה במסך
הטלוויזיה.
הוצאתי את ההאקדח מהתיק, הצמדתי אותו אל הרקה שלי, ושנייה
לפני שסחטתי את ההדק אמרתי לו בפעם האחרונה:
"אתה יודע לירון... לפעמים באמת מותר." |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.