בזמן האחרון אני חושבת עלייך, על איך שעזבת אותי והלכת. אני
נזכרת כמה קרובות היינו, ואיך נטשת אותי וברחת.
אני זוכרת איך ברגעים הכי קשים שלי הפנית לי את הגב. איך
כשהייתי שבורה וכואבת, מלאת תקוות שווא שאולי הפעם תהיי שם
לצדי, התאכזבתי שוב ושוב, נותרתי לבדי.
אני מנסה בכוח להיזכר כמה היה לי עצוב לגלות שלא אכפת לך ממני
כמו שהיה אכפת לי ממך, אבל אני לא מצליחה...
אני מנסה לראות כמה טוב לי בלעדייך כשאין מי שיבעט בי כשאני
מקופלת על הרצפה, כמה טוב זה להיות מוקפת באנשים שאוהבים אותי,
שעומדים לצדי כשטוב לי, ומחזיקים לי את היד כשאני מפחדת
ובודדה.
אני מנסה בכל כוחי לשכנע את עצמי שאת לא נחוצה אבל לא משנה כמה
אני מנסה, בשורה התחתונה, דנה - את עדיין חסרה.