ואנשים מדברים

הם מדברים ומדברים על חוסר ומחסור ואין-אונים. ורוע ועצב וחוסר
מזל, ואז הם פוגשים אנשים שגם הם מדברים ומדברים. על רוע עצב
וחוסר מזל. ואז מרוב חוסר המזל שמצטבר באנרגיות שלהם ביחד,
חוסר המזל שהם ממשיכים לדבר עליו עדיין מאוד מכעיס, ובהחלט
חשוב! ועצוב, וניטשה, ופילוסופיה חשובה מאוד! והנשיקות והאהבה
עדיין לא מפצות על החוסר שלהם, מה פתאום! פילוסופיה וניטשה.
ועצב. וחוסר מזל. ברור, ברור...

והאיש הזקן שצופה מהצד - רואה זוג אוהבים

והמשוחררת מצבא לפני חודשיים וכבר מתכננת את הטיול בהודו -
רואה שני אנשים שחייך אליהם הגורל

והילד הקטן שכרגע חזר ממשחק כדורגל, רואה אנשים שמבלבלים אחד
לשני את המוח, אבל זה לא משנה, כי הם מאושרים. לא משנה מה
יגידו, אחד לשני או לאחרים.

והנער המדופלם שמחשבתו כזקן, חלומותיו כשל ילד קטן, ושאיפותיו
כמשוחרר מכפיפות למוסד - הוא יראה הכול, ויבין וישמח בשביל שני
המטומטמים האלה שאין להם מושג מה יש להם בידיים. או שיש להם
מושג, אבל לא מוכנים להודות בזה. ולנער באמת אין אהבה, ואין לו
מזל, וגם אין לו ניטשה. אבל הילד, והמשוחררת מהצבא, ואפילו
האיש הזקן והמנוסה - לא שמים לב לתוגתו. שני האנשים חסרי-המזל
שמקודם כנראה הסתירו להם. נו טוב, זה לא שהוא לא יסתדר! הוא
יסתדר, הוא יסתדר. זו סתם תקופה, כן. הוא יהיה סבבה. הוא תמיד
מסתדר והוא אף פעם לא מתלונן וזה יעבור לו, סתם משהו של גיל
הנעורים. וכשהוא יהיה בן 45 הוא יצחק על כל מה שהיה ויגיד
"אחח, כמה טיפש הייתי... כל כך עצוב בלי סיבה", והוא יישב ביום
שישי עם משפחתו ואשתו האוהבת, המושלמת. ושתי בנותיו הקטנות
שמעריצות אותו עד-בלי-די.

ואת זה רק אלוהים רואה, אבל הוא כבר מזמן נסע להודו.



ועוד רז אחד לך אתוודה:

נפשי נשרפה בלהבה;

אומרים, אהבה יש בעולם -

מה-זאת אהבה?

("הכניסיני תחת כנפך, ח.נ. ביאליק)