מי-טל רחמני / קווים מקבילים |
לחכות למשהו שיודעים שלא יגיע
זה מוות עבור מי שחי
שניה לפני היה בהישג יד
פה לידי
פה בידי
איך מתרגלים?
הרי אין לו סוף
אפילו חיים קל יותר לעכל
שניה לא היו
ופתאום נבטו
ואיזה פלא
הגרגיר הקטן כבר עץ תמיר
קשה לעכל איך עבר הזמן
אבל ניתן לתפיסה
או כך נדמה לי
ברגעים של פיכחון
במוות הזמן לא עובר
אין לו סוף אין איזו מהמורה שתחלוף
יום אחד
אין איזו משוכה קשה ככל שתהיה
מוות כמו החיים מבעד לאשליות -
רגיל
וכל פעם שאני נזכרת בחוסר זה
עושה לי
הלוויה
וכמו ילדה קטנה אני שואלת
אז מתי יחזור?
ואין תשובה
הרי אני יודעת לא יחזור
מי יודע
אין לו סוף
לא חייתי מספיק זמן כדי לסגור מעגלים
לא חייתי מספיק זמן כדי לדעת
לא חייתי עד לרגע שהדברים
נפגשים ועוד חתיכה נוספת
וכמו להביט בחצי תמונה
החצי השני תמיד מתדמיין מרהיב יותר
מה היה קורה אם...
וכמו להביט בחצי תמונה
אני תמהה איך ישנו רק חצי בית
בליבי
אין קול
ואין עונה
אתה פתאום מבין אחרי המוות
ששום דבר נורא ממש יכול לקרות
הנה המוות!
תחזיק חזק!
ו... כלום
זה הכל
אין שיא.
כל המתח שליווה והפחד והציפיות
מתפוגגים
וכל מה שנשאר זהו כלום
שהיה כאן גם קודם
צריך להתמודד עם העובדה שכלום
מוות זה ממש כמו לחיות רק הפוך -
קודם לדעת שכלום.
חיים זה קודם חיים ואחר כלום.
אז אני נאחזת במה שהיה
ובמה שעלול היה להיות
כי כרגע אין לנו ממש משהו
ולחכות לדעת אם אי פעם נפגש זה ממש
ממש כמו מוות
כשהחיים שלנו הולכים
בקווים מקבילים
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|