עצי השיטים עודם עומדים פה כמו
בשנה שעברה, במאה שעברה, באלפי השנים שקדמו לנו
כמו בטרם שאל מהם בצלאל בן אורי
עמודים למשכן ולוחות
לארון לשולחן
למזבחות

עכשיו, בדרכי, העצים ההם עוברים לפניי כבני-מרון
שיטתם שטוחה במפלס צמרות
מעשה אומן, אין איש יודע
על מה ואיך. זו
צחיחות הסוואנה, רק שלל שיטי צל
סוככות על ערגת שורשיהן
למי מעמקים

גם אלה כתמי אור באפילה הזחוחה המתעצמת

כמעט אף פעם אין הגשם נוהר ברחובותיי.
תמיד אני הוא החותר אל מחצבתו.


[אילת, חנוכה ה' תשס"ז]