בכל יום היה אפשר למצוא אותו, בשעות הערב המאוחרות, מתבונן מן
הצוק הגבוה המשקיף לאוקיאנוס; מחכה לים, שיבלע את השמש.
יושב ונותן לעצב לשטוף אותו במימיו המלוחים - כחיה צמאה לדם
היה צמא לעצב ולדכדוך; היה מתחתן עם המלנכוליה לו רק יכל.
חופן כפותיו בחול הרך המשתרע על גדת הצוק החדה, תוהה על כל
אשר נמצא שם, במעמקי הים הגדול. כמה העריץ את הים! שאב לתוכו
כל כך הרבה אוצרות... כל כך הרבה חיים, סוחף איתו אך משמר
במעמקיו היסטוריה;
תמיד רצה להיות חלק מההיסטוריה הזאת, חיכה ליום שבו יתגאה
בעצמו מספיק, ירגיש מסופק בכדי לעצור את הזמן - ולהפוך
להיסטוריה גאה של מימיו האהובים - הקרקעית תשמר אותו ואת
שמחתו;
הלילה, חיכה לשעה האהובה עליו - שבה האתמול מאוחר, והמחר עוד
לא הפציע:
וקפץ... |
