שיחת עתודאים שנערכה באחת ההפסקות בין עוד אחד מהשיעורים,
לקראת סוף סמסטר ב' של השנה הראשונה בלימודים...

"אומרים שבמחזורים הבאים כבר עוברים לרובאי 02... שווה למצוא
איזה תירוץ להתחמק מהמחזור הזה של הטירונות", אומר אחד
העתודאים המתחכמים. "נראה לי שאיזו חופשת סקי משפחתית או משהו
כזה יכולה לבוא ממש בזמן", הוא מוסיף.
"מה פתאום 02? למה זה טוב?" משיב בנחישות עתודאי גאה אך די
תמים. "מפק"צית בת 18 שבקושי סיימה בגרויות צורחת עליך לעשות
איזה עשרים כפיפות מרפקים כשהיא בעצמה בקושי עושה חצי כפיפה".
"אני צריך קצת אקשן, אין מצב שאני מוותר על 04, זאת הולכת
להיות החוויה של החיים."
"טוב, עזוב אותך משטויות. פתרת כבר את האינטגרל משאלה 3?"

צריך להבין שהעתודאי הינו אדם שדי נולד לסבול, הכול מבחירה
כמובן... בסיום הבגרויות בתיכון, כשהחבר'ה הולכים לאילת הוא
עסוק בלהתכונן לאינפי I, אך כשהוא מגיע לאוניברסיטה הוא פוגש
שם אנשים שחזרו מאיזה שלוש שנים בהודו או באורוגוואי. בחופשות
הקיץ כשהסטודנטים קופצים לאיביזה או לספרד, העתודאי לא מפגר
אחריהם וקופץ גם הוא לאיזו טירונות, מילואים או לאבט"ש...

בשבוע הראשון הגענו למחנה 80, סוג של עיר אוהלים. מקום די
גדול ומסודר, לפחות ביחס למה שציפה לנו ביתר הימים... את
הסיטואציה אפשר לתאר כהלם ראשוני שלווה באופטימיות זהירה...

"שתי דקות מילאתם מימיות ועמדתם כאן בשלשות", המפקד קורא.
החיילים מתרוצצים בין האוהלים בחיפוש מטורף אחר מימיות וברזים.
שתי דקות עברו כבר מזמן והחיילים עדיין בקושי מאורגנים. "תן
הקשב, נו תן הקשב", נשמעת התלחשות בין העתודאים. המפקד ממתין
בצד בשקט, כאילו מתענג על כל רגע שעובר. עתודאי נוסף מגיח
בריצה לפתע מהצד ומצטרף לשלשות תוך שהוא מתאמץ להסדיר את
הנשימה בתקווה שאף אחד לא ישים לב לבואו.

"אתה שם!" קורא המפקד. "מי, אני?" משיב בשאלה העתודאי המיתמם.
"כן, אתה מאחור!" כמה זמן לקח לך לחזור לשלשות?" "אמממ... לא
יודע... לא בדקתי זמן כשחזרתי", עונה בניסיון חסר תועלת להמשיך
ולהיתמם. "אל תענה לי! הגעת בזמן?" שואל המפקד בנימה כזו שברור
שרק תשובה אחת נכונה יש לשאלה. "לא, המפקד". "לא שמעתי?" "לא,
המפקד!" "ולמה זה קורה, לא קיבלתם מספיק זמן?"
שתיקה.
"לא הספקתי, המפקד", משיב העתודאי לפתע, ומשחק היישר לידי
המפקד.
"לא ה-ס-פ-ק-ת-י..." אומר המפקד בנימת זלזול גורפת, "כאן זה לא
אוניברסיטה! כאן עומדים בזמנים! לא הספפפקקקתתתייייייי???"

נראה כי למפקד הכיתה, שבמבט ראשון נראה חביב ותמים, היה כשרון
ייחודי ומובהק לקלוט מילים ממוצא פיהם של העתודאים. אם כן, היה
זה לקח ברור לעתודאים - לשקול מילים!

ואם לרגע חשבנו שהמפקד קצת נוקשה, אז מרגע שהתוודענו לסמל די
קיבלנו פרופורציה מה זה בן אדם באמת קשה. ובכלל, הייתה איזו
תחושה שהתחבבתי על הסמל יותר מהאחרים...

"אבי!"
"אברהם, הסמל."
"אבי, אתה עונה לי?"
"לא, הסמל."
שיחה עם הסמל בעניינים ברומו של עולם...

לא לקח הרבה זמן כדי להפנים שאין טעם להתעקש על שום פרט אישי,
בטח לא על אופי ההגייה של שמי. מאיפה אני? במה אני מאמין? מה
אוהב לעשות? לא מעניין יותר! מעכשיו אני אבי מאוהל א', מחלקה
2, פלוגה ח'... הייתה זו בוודאי מטרה די מכוונת של הסגל להפוך
אותנו לקבוצת חיילים אחת בלא כל פרט מבדיל האחד מהשני. בכך רצו
והשיגו מקסימום משמעת במינימום זמן, דבר שלא היה ממש קשה לעשות
עם כזו קבוצה גדושה באנשים ממושמעים. עתודאים...

סופ"ש בבית, מספרים חוויות להורים ולחברים. "כן, הכל בסדר,
בסך הכול די מרוצים", לפחות כך אנו אומרים... בשבוע שאחריו כבר
לא חזרנו למחנה שמונים, אלא הוסענו משם לאחד משטחי האש
האזוריים...

כשהגענו לנקודת האיסוף עברנו כצפוי מספר העמדות בשלשות ויתר
טרטורים. בהמשך הועלינו על טיולית, סוג של הכלאה בין אוטובוס
לרכבת הרים די אכזרית...

במהלך הדרך המפותלת אנחנו עוברים בין יישובים ערביים נידחים
שכלל לא ברור באיזה צד של הקו הירוק הם מצויים. מעובדה זו
אנחנו כלל לא מוטרדים, רק שיפסיקו כבר הקפיצות והטלטלות בתוך
הטיולית שהדרך בה נראית משום מה כה אינסופית. אנחנו עוברים ליד
כפר 'קרע'. חוסאם אומר בקולו המשעשע "קרע, קרררע!" ומגלגל
אותנו מצחוק.
הטיולית עוצרת. נראה שהגענו למשהו שדומה לבסיס. "צריך לאייש
עמדות שמירה", מדברים המפקדים ביניהם. "אתה, אתה ואתה תישארו
כאן בזמן שכולם יוצאים!" "אתה תלך לש"ג", המפק"ץ אומר ומצביע
עליי. "אתה תלך לחיפוי ואתה לעמדה היקפית", הוא פוקד גם על שני
החבר'ה האחרים. "תתאפסו על הציוד ותגיעו אליי לש"ג לתדרוך בעוד
עשר דקות."

"טוב, אתה לא מכניס אף אחד לבסיס בלי אישור שלי!" אומר המפקד
התורן. "מצדי אפילו לא את הרמטכ"ל. אני היחיד שמאשר כניסה
לבסיס הזה! האם זה מובן?!" המפקד שואל ומסתכל לי ישר בלבן
שבעיניים במבט חריף ונוקב. "כן, המפקד!" אני עונה לו מיד.
המפק"ץ ממשיך הלאה עם יתר השומרים. השעה עגולה והמשמרת
מתחילה.
"אחלה, סוף סוף קצת שקט", אני חושב לעצמי...

לא עוברות יותר מחמש דקות מתחילתה של המשמרת ומגיע טרקטור לעבר
הש"ג. "אנחנו עושים פה שיפוצים בבסיס", אומר הנהג. "רגע, אני
צריך לבדוק את זה", אני עונה. תוך שניות נשמעת הכריזה של
הבסיס, "מפקד תורן לש"ג. מפקד תורן תגיע לש"ג".
לאחר מספר דקות מגיע המפק"ץ לש"ג. "כן, מה קורה כאן?" הוא
שואל. "יש כאן איזה טרקטור. הוא אומר שהם צריכים לעבוד בבסיס."
"כן, תכניס אותו", אומר המפק"ץ והולך. אני פותח את השער,
"אוקיי, תיכנס", וסוגר את השער מאחוריו.
כעבור דקות מספר עוצרת מול שער הבסיס מיכלית מים גדולה ומרעישה
שרעש מנועה כה חזק שהוא נשמע בכל רחבי הבסיס הקטן. בינתיים
שחררתי את הטרקטור שבאותו זמן ביקש לעשות את דרכו החוצה כשהוא
עמוס בחולות ובאבנים.
אני כורז למפקד והוא, שככל הנראה כבר שמע מזמן את המיכלית
המתקרבת, מסמן בידו מרחוק להכניסה.

לאחר זמן מה טרקטור שוב מגיע לעבר שער הבסיס (אותו
הטרקטור...). הנהג מבקש להיכנס. "אנחנו עובדים פה כל היום, אתה
זוכר אותי?" הוא שואל. "כן, אבל אני לא רשאי לאשר אותך." "אז
מי כן רשאי לאשר?" שואל הנהג בעצבנות מאופקת. "רק המפקד התורן.
אבל אני כבר מברר."
כיאה לכל חוק מרפי כבר לא היה שום זכר למפק"ץ בסביבה. בכריזה
שוב נשמעת הקריאה, "מפקד תורן לש"ג. מפקד תורן לש"ג." בינתיים
המיכלית חוזרת לשער ויוצאת מהבסיס ומנגד הטרקטור עומד וממתין.
לאחר כמה דקות, סבלנות נהג הטרקטור פוקעת. "מה קורה? אני חייב
לעבוד פה, גומרים הולכים", הוא רוטן. בכריזה בכל רחבי הבסיס
שוב נזעקת הקריאה "מפקד תורן לש"ג, מפקד תורן תגיע לש"ג", אך
אין שום תגובה. מרחוק נראים חיילי המחלקה מגיעים בריצה ונעמדים
בשלשות. המפק"ץ צועק ומנופף בידיו לעברם. "מפקד תורן תגיע
בבקשה לש"ג", הכריזה שוב קוראת. המפק"ץ מסתובב ומעיף מבט זועם
לעבר הש"ג, מבט כה נזעם שייחקק לעולמי עד בזיכרונו של עתודאי
זה...

כעבור ארבע שעות של שמירה מתבצע סוף כל סוף החילוף המיוחל.
כשמגיעים המחליפים אנחנו יורדים מהשמירה ומגיעים לאחד המפק"צים
שביצע את פריקת הנשקים גם לשומרים העולים. הוא פורק את הנשקים
ואומר "תמתינו כאן עד שנקרא לכם, יש לכם שיחה עם המ"מ".
תוך דקות ספורות נשמעת קריאה בשמי. "אבי מצוות א'!" המפקד
קורא, "גש בריצה!"
חלק נכבד מאנשי הסגל היו דרוזים וכולם הגיעו מיחידות חי"ר. כל
המפקדים הביאו עמם רף דרישות גבוה, אך לאנשי הסגל הדרוזים היה
רף משמעת נוקשה ודרישות גבוהות במיוחד.
מפקד המחלקה היה קצין דרוזי, אדם קשוח אבל קודם כל אדם...
"איפה אתר גר? יש לך אחים?" שואל המ"מ באופן די תמציתי וענייני
על הפרטים האישיים. לסיום מוסיף ושואל "ויש לך תחביבים
מיוחדים?" "כן. אני במשך שנים רץ למרחקים ארוכים. לא יותר מדי
ארוכים, עשרה קילומטר ליום פלוס מינוס", אני ממשיך להתרברב.
פליטת פה מיותרת בהחלט שלימים תכופר בלא מעט ייסורים...

כן, כן. היינו די פיסטונים ופעורים... ועוד עם התלהבות של
עתודאים...

בהמשך השבוע חילקו לנו מתנות של ממש, פק"לים אישיים...
דמיינו לעצמכם שנותנים לכם איזה מטאטא ואתם מתבקשים להסתובב
איתו באופן די קבוע במשך כמה חודשים. כמובן שבפועל המטאטא הזה
קצת כבד ולא נוח ומצריך גירוז וניקוי על בסיס יומיומי במסדר
המחלקתי...

"אתה תקבל מרגמה, אתה אלונקה", אומרים המפק"צים כשמחלקים לנו
אחד אחד את הפק"לים. כשהגיע תורו של רבקין, בחור גדול מימדים
בהחלט, די ברור מה יקבל: "האישה שלך היא המאג!" "אתה אתה ואתה
תהיו חפ"שים", המפקדים אומרים. "מה זה חפ"שים?" שואלים
העתודאים. "חיילים פשוטים, אין לכם פק"ל."
תורי הגיע ופתאום נמצא לו פק"ל. "אבי, בוא הנה!" "כן, הסמל."
"בחרתי לך באופן אישי פק"ל משהו משהו", הוא אומר ועל פניו מרוח
חיוך מוזר. "ג'ריקן מחלקתי. הוא הולך להיות עליך לאן שרק
תלך."
כן, בהחלט, מיום ליום הקשר עם הסמל פשוט הולך ומתהדק...

שבוע נוסף בבסיס הטירונות. לאחר פינוק של סוף שבוע בבית,
משהו שבהדרגה כבר ראינו פחות ופחות...

על השולחן בסלון ממתינה סלסלת ממתקים. "תגיד אבא, לכבוד מה
זה?" אני שואל. "אה, זה? שום דבר מיוחד", הוא אומר. "העיקר
שהבן שלנו כאן איתנו בבית בשבת." בתור בן הזקונים, תמיד עשיתי
מאמץ שלא לאפשר להוריי לפנק יותר מדי, הרי כולם יודעים שבחוץ
ממתין לו עולם אכזר ומנוכר. אך אין ספק שבאותם סופי השבוע
ידיהם של הוריי הן שהיו על העליונה...
אימא כיבסה לי את המדים והגישה לי אותם כלאחר כבוד מגוהצים
ומסודרים. אותי היא לא תראה שבועיים, אז לפחות תדאג שהבן שלה
יראה הכי טוב והכי מדוגם שרק אפשר, אפילו שמדובר בסך הכול
בבגדים לטירונות.

שבוע חדש מתחיל לו. אנחנו יורדים מהטיולית ונכנסים בשערי
הבסיס. עוד טרם הספיקו העיניים להתרגל לסנוורה של השמש וכבר
המפק"ץ צועק: "דקה נגעתם בעמדה ההיקפית וחזרתם לש"ג בשלשות."
אנחנו חוזרים מתנשפים ונעמדים בשלשות. "יפה, אני רואה שחזרתם
רעננים", המפק"ץ אומר ושוב פוקד: "ארבעים שניות נגעתם בעמדה
ועמדתם בשלשות." "לקבלת המפקד המחלקה תימתח להקשב, שתיים שלוש"
"הקשב!" "שתיים שלוש" "הקשב!!!" "עמדתם בזמנים?!" שתיקה. "יפה,
שלושים שניות נגעתם בעמדה ועמדתם בשלשות." כולם רצים בפעם הלא
יודע כמה כמו מטורפים וממהרים לחזור ולהסתדר. תוך חמש דקות
מרגע שנכנסנו לבסיס ואנחנו כולנו מיוזעים והמדים שאימא כל כך
עמלה לכבס ולגהץ כבר היו לגמרי מאובקים. לא יכול שלא לדמיין מה
היה קורה למפק"ץ הזה אם אימא הייתה רואה מה עשה למדי האלף שהיא
גיהצה באהבה כה רבה, תוך שתי שניות הייתה מנקנקת לו את
הצורה...
אנחנו שוב עומדים בשלשות תחת השמש הקופחת. "לעמוד בשורה, נפרוק
נשקים!" הראש שלי מתחיל להסתחרר. אני מתחיל לראות מטושטש, ממש
עיוורון חלקי. מחשבות היסטריות מתחילות לעבור לי בראש, 'ידעתי
שאני לא צריך את זה'... "כולם נשק שישים מעלות!" המפקד צועק.
אני עדיין בסחרור והעיוורון נעשה כמעט מוחלט. דבר כזה לא קרה
לי אף פעם. אני מניף את הנשק יחד עם כולם. "נשק פרוק לבדיקה",
נשמעת שוב הצעקה. קול שקשוק בו זמני נשמע מכל עבר והחיילים
מחזיקים בידם מכלולים לאחור ואוחזים בנשק באוויר. אני מחזיק את
הנשק מונף אך פשוט לא רואה שום דבר. "פרוק!" "פרוק!"... אני
שומע את המפקד עובר חייל חייל ומתקרב גם אליי. "אבי, למה אתה
לא פורק? הכל בסדר?" הוא שואל. "מסתחרר לי הראש, המפקד, אני לא
כל כך רואה." "אוקיי, זה קורה", אומר ופוקד, "לך תשתה ותנוח
בצד כמה דקות. בהמשך תחבור למחלקה." "כן, המפקד", אני עונה,
מוריד את הנשק המונף וזז לאחור כשאני בקושי רואה לאן אני הולך.
איך אני אצא מהמקום הזה? אני חושב לעצמי. אולי באלונקה...

בהמשך השבוע תוכננה לנו יציאה למטווחים, שרק כדי להגיע אליהם
היה צורך במסע של ממש. בדרך חוסאם משתעשע ושואל: "מה, עוזבים
את קרע? קרררע!" הוא ממשיך. לא יודע איך הוא עושה את זה אבל
לבחור הזה מספיקה מילה אחת כדי לקרוע אותנו מצחוק. כעבור זמן
מה לאחר שאנחנו כבר די משופשפים בירי לעבר מטרות, המפקדים
מבטיחים לנו גם ירי לאחר מאמץ, דבר שמסעיר במיוחד את המורעלים
שבעתודאים....
"תמתחו את הסס"ל עד לשם", אחד המפק"צים מורה. אנחנו מותחים את
הסרט לאורך מטרים ספורים עד לצורה של משפך בפתחו של המטווח.
בינתיים המפק"ץ מתרחק מהמטווח והולך במורד שביל העפר. כשהוא
עוצר, מוציא מהכיס סליל נוסף של סס"ל ומסמן את קו הפתיחה.
"יפה, להגיע לפה!" הוא קורא, "מכאן אתם מתחילים לרוץ."
"כשתגיעו למסלול המסומן אתם עוברים לזחילה עד למשפך הכניסה."
כולנו מסודרים בקו ומחכים להזנקה כמו מינימום אלופי עולם במאה
מטר ריצה. "צאו!" כולם רצים כמו מטורפים. כשמגיעים לתחילת
המסלול עם הסס"ל אמנם כבר די מתנשפים אך האדרנלין זורם ורק
מתלהבים עוד יותר כשרואים את קודמיהם כבר זוחלים. אני מגיע
לסס"ל ומרביץ איזו פזצט"א. דבר ראשון דופק ת'ברך, אבל עדיין
בהתלהבות רבה זוחל. אט אט הדרך נראית כמתארכת וההתלהבות איתה
פוחתת. בסוף השביל רוב הכוח כבר נגמר. אחד המפק"צים תופס אותי
בפוזה של ספק מעולף ספק ישן על האדמה וצורח לי ישר לתוך האוזן
"כל הכבוד! ברעל, להסתער על המטרות!!!" קמצוץ של רעל מציף אותי
לרגע. כמובן שמיד כשאני קם הראש די מסתחרר, אך האדרנלין עודו
זורם ואני רץ בכל הכוח את הקטע האחרון לעבר הנקודה שנקבעה לי
מראש בתוך המטווח.

כל הריצה הזו נראית לקוחה מאחת הסצנות בסרטי סילבסטר סטלון,
בהילוך איטי, אחרי שהוא חטף הרבה הרבה מכות לראש. אני סוף סוף
במקום ואין דבר יותר טבעי מפזצט"א נוספת שדי מתבקשת. חבל רק
שעם כל האדרנלין שזורם אני שוכח שהרבה כוח בידיים כבר לא נשאר
ופותח גם את המרפק. אבל אם אני חושב לרגע שמה שאני עובר זה
פתטי אז במבט קצר סביב נגלה אליי אחד המחזות היותר מחרידים
שחוויתי בחיים. קבוצת עתודאים שרועים על הרצפה, שורקים
ומתנשפים כמו כלבים שהבעלים שלהם הריץ אותם איזה שעתיים כשהוא
רוכב בסבבה על האופניים ועוד עם נשקים טעונים, יורים... "חמש
עשרה שניות וטסתם לי מהעיניים אל המטרות", נשמעת קריאת עידוד
שבוקעת מגרונו של המ"מ. "אתם מתחילים לזייף, אם לא תעמדו לי
עכשיו בזמנים אני אטרטר אתכם בחוץ כל הצהריים!" לא היה צריך
יותר מזה כדי שכולנו נעמוד כמו סרגלים לפני תום הזמן המוקצב.
בזמן שהמפקדים מתקדמים לקראתנו בעצלתיים המחשבות נודדות בין
המסקנות הברורות של 'אני חייב לתרגל יותר פזצטות' לבין תובנות
של ממש כגון 'מה לעזאזל אני עושה פה?!'

כשסיימנו במטווח נחשפנו לאחת מאבני הבניין המרכזיות של החברה
הישראלית... "קחו עד שתיים הפסקה", המפק"ץ קורא. "הכול בסדר
אתם?" אני תוהה. אוקיי, הפסקה ראשונה לאחר רצף הטרטורים שהחלו
כבר בארבע לפנות בוקר, בעצם מאז שאנחנו ערים. על זה לא נתלונן.
ואז קורה דבר שלדעתי חשיבותו עולה בהרבה על הנחיתה בירח או כל
דבר דומה... לפתע, משום מקום, בשמש הקופחת, נגלה אלינו 'גזלן'
שאט אט עושה דרכו לשטח. העתודאים מיד מתחברים לחוויה ומתגודדים
סביב הרכב, מפשילים שרוולים ושולפים מהכיס את הארנקים כדי לבצע
את מה שבו הם באמת טובים... "יש לך את המגנום החדש? אה, אתה לא
מכיר?! זה שבמילוי קרם קפוצ'ינו... אז אני אקח עם פצפוצי
עוגיות, בטח שיש כזה דבר! טוב, לא משנה, אני אסתפק באיזה
לוקס." האמת שבמבט מקרוב המוכר מה'גזלן' די מזכיר את הרס"פ.
קרובי משפחה? טוב, באמת לא משנה...

בהמשך הגיע תורו של שבוע השדאות. משהו שמראש נשמע כמו איזה
קמפינג די מגניב, אך בפועל כשהגיע, כל שחשנו היה רק צורך עז
לישון בכל שעה אפשרית של היום...

לקראת שבוע השדאות ארזנו את התד"לים, שהם סוג של תיק עם פתח
גדול שכאילו תוכנן דווקא כך שיאפשר לחפצים קטנים ליפול ממנו
וכאלו היו רבים כדוגמת יתדות ויתר כלים שעליהם החיילים חתומים.
אם נזכרים באחד המסעות הקודמים שבהם יואש איבד את הפק"ל שלו
באמצע הדרך, והפק"ל היה אלונקה! אזי נראה כי גורל היתדות נחרץ
כבר מראש. עד היום אני לא כל כך סגור מה ראשי התיבות תד"ל
מייצגים בדיוק, אבל בהחלט יש מצב שזה תיק-דווקא-לחייל...
המסדרים החוזרים ונשנים למירוק כלי הנשק והפק"לים כללו מאז גם
סידור מדוקדק של כל את חפירה, יתד ופיסת אוהל מצ'וקמקת והצגתם
כשהם מנוילנים במיטב הניילונים שידינו יכלו להשיג, כאילו
שארזנו אותם למתנה, עטופים בנייר צלופן ומוכנסים לשקית האריזה
שלהם, הלא היא התד"ל...

שבוע השדאות יצא לדרך. הדרך לשטח הייתה כרוכה בצעידה ארוכה
ומייגעת כשאת כל הציוד הדרוש סחבנו על גבנו. לבסוף הגענו לאמצע
שום מקום, לשטח ההפקר של השדאות...
מדי פעם, לבקשתם המנומסת של המפקדים, אנו מוצאים את עצמנו
מזיזים את כל המאהל שהקמנו, איזה מטר ימינה או שמאלה, תלוי
בכיוון הרוח או על איזו רגל קם אחד המפקדים. מובן שתוך כדי כך
אנו מאבדים יתדות המחוברות לאוהלים, כן, עוד אחד מהדברים
שעליהם אנו חתומים. כל הלילה רועדים מקור באוהלים המצ'וקמקים
שסחבנו אתנו. ביום כולנו עייפים ומותשים, ולכך אף קיים מונח
רשמי - 'התעפצות'...
בהדרגה נפל לנו האסימון שאנחנו בעצם רחוקים מכל ציוויליזציה,
נתונים לחסדיהם של הסגל ושל אלוהים, בסדר הזה. "רואים את הגבעה
שם?!" שואל המ"מ, "דקה הייתם עליה וחזרתם אליי בשלשות." "אני
רואה שעדיין לא התעוררתם. חמישים שניות עמדתם כאן. זוזו!" "אני
רואה שקשה לכם לעמוד בזמנים." "מבין שאתם רוצים שאני אטפל בכם
מעכשיו באופן אישי. אין שום בעיה, ארבעים שניות עמדתם כאן,
זוזו!" לא יודע איך אבל פתאום אנחנו מצליחים לעמוד בזמנים
התמוהים שהציב לנו המ"מ. "אתם רואים, כשאתם רוצים אתם יכולים.
עכשיו קחו חמש דקות ותגיעו אל המפק"צים שלכם כשעליכם מגני
ברכיים ומרפקים." "טוב, אתם רואים את השדה הזה?! אתם הולכים
לזחול עד הסוף שלו ואז גם בחזור". אנחנו זוחלים בשדה. מגני
ברכיים עלק, תוך שניות מתחילת הזחילה כולם נופלים. השדה דווקא
חרוש אך מדי פעם יוצא לנו לפגוש מקרוב איזה סלע חביב.

שבוע השטח הוא ממש 'כיף גדול'... והשבוע הסימפטי הזה פשוט
מסרב להסתיים, כאילו שהזמן עצר בו מלכת...

הימים מתחלפים אך נראה שסוף השבוע פשוט מסרב להגיע. השמש
המרושעת מטגנת אותנו בלי הרף. פה ושם גם מוכרז איזה עוצר
פעילות ואנחנו נשלחים אל הצלייה במטרה לנוח ואף לנסות ולישון.
"חבר'ה, לקום! לשטוף פנים!" מפר קולו של אחד המפק"צים את
מנוחתנו. "בעוד רבע שעה מגיע לפה רופא חשוב להרצות לכם. קדימה,
להתארגן!" שעה של ניסיון להירדם בשיא הצהריים רק מותירה אותנו
מתעפצים שבעתיים. אנחנו מתארגנים ומגיעים לצלייה. "הראשון שאני
תופס מנקר חבל לו על הזמן!" מבהיר המ"מ. ה'רופא' השמנמן מגיע
ומתחיל להרצות. הוא מדבר ומדבר ואנחנו די מהר מאבדים כל עניין.
הסגל בעצמו כבר התייאש ויוצאים מהמאהל. הרופא ממשיך לדבר, לא
ברור בכלל על מה. אחד המפק"צים מצטרף למאהל. כולם מחזיקים
עיניים פקוחות בכוח ונושכים שפתיים, העיקר לא להירדם. "אתה
מנקר לי?!" נזרקת פתאום שאלה שקוטעת את הרצף המונוטוני של
ההרצאה. את מי תפסו אני שואל את עצמי ומרים את הראש. זה כבר
מתבהר די מהר...

"קום וגש אל הסמל!" "אני?" אני תוהה. עוד לפני שאני מבין מה
הולך סביבי הסמל מגיע אל פתח המאהל. "מי ניקר?" "אבי, זה אתה?!
אין בעיה, תשאיר את האפוד כאן. אתה לא תצטרך אותו", הוא אומר
ובפניו חיוך זדוני. "תישאר מאחוריי!" פוקד הסמל ופוצח בריצה
לכיוון לא ברור בכלל. אחרי כמה קילומטרים של ריצה, אני עדיין
עומד בקצב שהוא מכתיב. כעבור זמן מה אנחנו כבר רצים בין עצים
ושיחים. פתאום הוא מסמן בידו "תעצור שם!" מה הוא רוצה עכשיו?
אני שואל את עצמי ואז קולט שבעצם אנחנו באמצע איזה פאקינג
ג'ונגל שכוח אל, לגמרי לבד. "תשים ת'נשק כאן!" הוא פוקד,
"עכשיו פול למטה ותזחל עד לשם!" אני מרביץ איזו פזצט"א לאדמה
ומיד מגלה שכל מה שחשבתי קודם לזרדים זה בעצם קוצים... הסמל
שרוב הזמן היה טיפוס די שתקן החל פתאום לדבר בקצב, "תתגלגל
ימינה!" "תזחל עד לשם!" "עכשיו תתגלגל שמאלה!" בהצצה חפוזה
לשמאלי אני מבחין בשיח הקוצני הכי מפחיד שנתקלתי בחיי. בחלקיקי
השנייה הבאים מתנהל אצלי בראש סוג של ויכוח, פקודה בלתי חוקית
בעליל? לא, כולו שיח, אבל שיח גדול במיוחד...
ואז בת קול נשמעת באוזניי, כאילו נמצאת כאן לידי: 'עתודאי יקר,
לא משנה עד כמה קשה, אתה תחתור למקסימום של הישגיות!' לא הכי
ברור לי מה זה היה לעזאזל אבל אני די משוכנע שזו הייתה ראש
מדור עתודה. 'מלח מים מלח מים לימון', אני משנן ומוצא את עצמי
מתגלגל על השיח הזוועתי הזה ומיד קוציו מורגשים היטב בכל הגוף,
במכנס, בחולצה, ואיפה לעזאזל האפוד...

"אוקיי, עכשיו קום וקח ת'נשק!" הסמל אומר. אני קם, לוקח את
הנשק ומגלה שאני נראה כמו קוץ אחד גדול... "תישאר צמוד אליי!"
הוא אומר ועד שאני מסתובב אליו אני מגלה שהוא מזמן כבר נעלם
בריצה בין השיחים. אני מתחיל לרוץ אחריו כמו מטורף, בקושי רואה
לאן הוא רץ ורק שומע את קול צעדיו. לבסוף אנחנו יוצאים מסבך
השיחים אל השטח הפתוח ואט אט אני סוגר פערים. כשחשבתי כבר שאני
עומד להתקרב אל הסמל הוא מגביר את קצב הריצה. לאחר כמה דקות
הקצב כבר הופך להיות קצב ספרינט של ממש. "תישאר אחריי!" הוא
צועק לאחור. 'הסמל הזה מקפץ לו כמו איילה', אני חושב לעצמי
בעודי מתנשף ומזיע, מתאמץ במלוא הכוח לעמוד בקצב שלו. ואז
באופק אני רואה את מאהל השדאות המחלקתי, מחזה שלא חשבתי שאי
פעם אשמח כל כך לראות. שנינו עדיין בריצה המטורפת והסמל שוב
מגביר את הקצב ואני מאחוריו. ואז, לשמחתי הרבה, כמאה מטר
מהמאהל הוא מתחיל להאט....
"אתה רץ בסדר", הוא אומר ואני רק מנסה להסדיר את הנשימה.
"עכשיו תצטרף למחלקה ותגיד למפק"ץ שהסמל אמר לך קודם כול לשתות
שלוש מימיות..."

ביומה האחרון של השדאות קיפלנו את כל המאהל, דחסנו לתד"לים
את האוהלים האישיים ואת היתדות הבודדים שעדיין היו מחוברים.
כעת נותר רק לחזור אל הבסיס...

בצהרי היום, תחת קרניה הקופחות של השמש, אנחנו צועדים חזרה
בשבילים הארוכים לעברו של הבסיס. את כל הציוד האישי, התד"ל
והפק"לים אנחנו סוחבים מעלינו, ממש כמו איזו יציאת מצריים.
"לצמצם מרווחים!" אחד המפק"צים צועק ואנחנו רצים ומדביקים
פערים עם קומץ החיילים שעדיין עומדים בקצב שלו. לא ברור אם
המפק"ץ הזה רץ או הולך ותוך דקות הטור שוב הולך ומסתרך וכל קשר
עין בין המפק"ץ שבראש לסמל שסוגר את הכוח מאחור כבר מזמן נעלם.
כעבור כמה דקות נשמעת צעקה מקבוצת החיילים שלפנינו: "תעבירו
לאחור שהמפק"ץ אומר שכל מי שמאחור יזיז את עצמו בריצה עד
לתחילת הטור." אחד החיילים שלצדי מסתובב לאחור וצועק "בריצה אל
המפק"ץ, לצמצם פערים!" אנחנו מתחילים לרוץ עם כל הציוד שעלינו.
השביל תחילה יורד מטה ואנחנו זורקים רגליים לפנים במורד הדרך.
הלב מפמפם בהתאם. כעבור כדקה של ריצה הירידה הופכת לעלייה.
אנחנו ממשיכים לרוץ בצעדים שנעשים קטנים ומאומצים. מורגשת
תחושה של מחנק. הרצועה הארורה של התד"ל חוסמת את זרימת הדם
לידיים ויד שמאל כבר איננה מורגשת. הנשימה נעשית כבדה עוד
יותר. אני מצליח להגיע לגבעה הקרובה, שהדרך הנותרת ממנה היא
בעיקר בירידה. אך תחושת המחנק רק מתגברת ואני בקושי רב נושם.

אני קורס עם כל הציוד שעליי בשולי הדרך. הנשימות המאומצות
מלוות בצפצופים של גרון חנוק. 'הפעם אני אשכרה הולך למות...'
חושב לעצמי. אני זורק את התד"ל, מעיף את הג'ריקן מעליי ופותח
חלקית את רצועות האפוד. אני נזכר בקרוב המשפחה שאושפז במהלך
הטירונות בשל התקפי אסתמה שלא טופלו כראוי. חבל רק שהרופא
מהבקו"ם לא כאן כדי לראות איך אני מפרפר, הלא לפי דבריו ביום
החיול אני מההתקפי אסתמה 'הבראתי' לחלוטין...
אני מרים את הראש למעלה, בעודי ישוב על האדמה שבשולי השביל.
אני רואה איך כך חיילי המחלקה עוברים אותי והולכים ומתרחקים
במורד השביל. התחושה הפעם היא מרה במיוחד. הגוף הוא שנכשל אך
הכאב האמיתי מורגש דווקא בלב. בפעם הראשונה בטירונות אני ניתק
מרצף האירועים המתגלגל, מתנתק מכל החבר'ה ונותר אי שם מאחור.
לא יודע להסביר את מה שחש אבל זה בהחלט אחד הרגעים הקשים בחיי.
תחושה של כישלון מר. אך אני לא נמצא לגמרי לבדי...

סנטימטרים מאחוריי ממתין בשקט הסמל. אני יודע שהוא שם, הרי הוא
זה שסוגר את הכוח. אבל אני לא מסתובב אליו, בסוג של החלטה
מתמרדת. תוהה אם למישהו כאן בכלל אכפת אם איזה חייל פתאום
יתפגר. אני רק יושב ונושם, מתבונן בחיילים המתרחקים. כשאני
מבחין שקולות הצפצוף הולכים ודועכים ואני מצליח לנשום אני לפתע
מתעשת.
"זה בסדר הסמל, אני מתכוון להמשיך!" אני צועק לאחור. "מתכוון
להמשיך?! בטח שאתה הולך להמשיך, ת'טוס מפה בריצה!" חושב שהייתה
זו דרכו המשונה של הסמל לומר שהוא גאה בי. אני שם עליי ת'ציוד
ומתחיל לרוץ במטרה להדביק את טורי החיילים שנראים כעת כה
מרוחקים. לבסוף אני מגיע ומצטרף לחיילים שעומדים במקומם בזמן
שהמפקדים מתווכחים. "לא ידעתם שיש עוצר יציאות?" הרס"פ שואל
אותם. בזמן שאחד המפק"צים ממלמל איזה דבר מה בתשובה, אני מעיף
את הג'ריקן מעליי ומאושר שסוף סוף הגענו חזרה.
פתאום מתחילה התלחשות על עוד מסע. "החלטתי לעשות לכם עכשיו מסע
מ"מ!" עכשיו? אני חושב לעצמי. אבל רק חזרנו, איזה סרט! הם פשוט
השתגעו! "תשאירו פה את התד"לים. כל אחד שותה מימייה ויוצאים
לדרך!" אני מרים את הג'ריקן חזרה מבלי להאמין. ואנחנו שוב
צועדים...

את היום הזה ומסע המ"מ שבסופו, סיימנו יחד כל חיילי המחלקה.
היה זה אחד הרגעים המעצבים והיותר משמעותיים שעברו עליי
בחיים...

השבועות חלפו ועברו והביאו עמם אימונים ושאר אירועים
מיוחדים...

"תתארגנו על כל הציוד שלכם, אנחנו יוצאים לשטח", אומר לפתע אחד
המפק"צים. על איזה שטח הוא מדבר, את השדאות סיימנו זה מכבר.
אנחנו נוסעים בטיולית במשך זמן מה עד שעוצרים לרגלי איזו גבעה.
המפק"צים לא מספרים לנו מה קורה. אנחנו הולכים רגלית ורואים
ג'יפים של מג"ב יוצאים. "תגידו, מה הולך כאן?" אנחנו שואלים
כמה שוטרים. "אה, היה פה קצת שמח, אבל זה כבר די נגמר." אז למה
צריכים אותנו כאן? אנחנו תוהים. בהוראת המפקדים אנחנו מתמקמים
על הגבעה, מקימים את המאהל, הצלייה ואת האוהלים המצ'וקמקים.
ברגע של אמת המפק"ץ מדבר אתנו בגובה העיניים, בפעם הראשונה:
"מה שקורה פה זה קצת כמו חומה ומגדל", הוא מנסה להסביר. הערב
ירד. "חבר'ה, יש התראה על צלפים מהיישובים הסמוכים. כולם לכבות
פנסים, להוריד פרופיל ולהיכנס לאוהלים." עכשיו הכל ברור מה
אנחנו עושים על זו הגבעה, אבל בהחלט נחמד להרגיש מה זה להיות
ברווזים. אפילו המפקדים נראים קצת מבואסים...

את האימונים לבוחן המסלול עשינו בוינגייט ובסאנור שבשומרון...
כשיושבים בכורסה מול הטלוויזיה ורואים בסרט איזה חייל אמריקאי
מבצע את בוחן המסלול ומתקשה לטפס על קיר של שני מטר, כל שעולה
בראש זה שהאמריקאים האלה אוכלים יותר מדי המבורגרים. בפועל,
לאחר ריצה בשמש עם האפוד והנשק, ובייחוד בחולות של וינגייט,
מבינים היטב מה עומד מאחורי אותן התמונות. אל קיר הטיפוס
מגיעים באפיסת כוחות ופשוט מתנגשים היישר לתוכו ומתרסקים...

"השבוע אתם הולכים לעבור את המסע המסכם", אמר המ"מ...
צמרמורת עזה עברה בנו רק מהמחשבה על כך שהמסע הארור הזה הולך
אוטוטו להתרחש...

תחושה מוצדקת של חשש הורגשה היטב באוויר ורק יונתן מהמחלקה
נראה פתאום רגוע והייתה לו גם סיבה טובה - יונתן נקע את הרגל,
או מה שזה לא היה, מה שבשורה התחתונה אמר שאת המסע המסכם הוא
כבר יעשה על האביר... הוי, יונתן יונתן, אין ספק שכולנו בך
קינאנו...
נסענו בטיולית במשך שעות. המאושרים שבנו הצליחו להירדם, אך
עיקר החבר'ה נותרו ערים עקב האדרנלין הרב שהופרש לדם והמחשבות
על הצפוי וגם סתם בשל הטלטולים...

הטיולית עוצרת בשטח נידח איפה שהוא צפונית לכינרת. "שלושים
שניות ופרקתם את כל הפק"לים בחוץ במערום." במקום כבר המתין
הרס"פ עם מיכל המים הנגרר. "שתי דקות מילאתם מימיות, התארגנתם
על הציוד ועמדתם כאן בשני טורים." אני רץ עם כולם למלא מימיות,
מהדק היטב את רצועות האפוד ומוודא שהשרוכים בנעליים קשורים טיפ
טופ. מובן שגרבתי שני זוגות גרביים לטובת האירוע. ממערום
הפק"לים אני שולף את הג'ריקן ומשכנע את עצמי שזו הפעם האחרונה
שאני סוחב את הדרק הזה מעל הגב. אני מניף את הג'ריקן מעליי ואת
הנשק מעביר מהצלב לתלה צוואר כפי שנהגנו ביתר המסעות. החבר'ה
מתחילים לרוץ ולהסתדר בשני טורים. אני מצטרף לאחד הטורים
ונעמד.
מאחור מתקרבים המפק"צים ומלפנים ממתין כבר המ"מ. "אני אחלק לכם
עכשיו מספרי ברזל לפי הסדר שאתם עומדים." "אוקיי, מספרי ברזל
להתפקד!" "מספרי ברזל להתפקד", אנחנו חוזרים. "אחד, שתיים,
שלוש..., עשרים ושמונה, עשרים ותשע." "אתה תאמר עשרים ותשע
ואחרון!" "עשרים ותשע ואחרון המ"מ." "אתם הולכים אחריי מסודרים
ושומרים על שקט", הוא אומר.
המתח גובר. אנחנו עומדים וממתינים. אני מתבונן בירח המלא שנראה
כי רק מתחיל לזרוח. המ"מ מסמן שתי ידיים לפנים ומתחיל לצעוד
והראשונים יוצאים לדרך אחריו. כבר מההתחלה ההליכה תופסת קצב
מהיר. אנחנו נכנסים לשביל עפר מלא פודרה ותוך שניות כל האוויר
מתמלא לחלוטין באבק מהאדמה הפודרתית. אחד המפק"צים אומר "להרים
רגליים, להרים רגליים!" כאילו שזה מה שיפסיק את האבק. לאחר
דקות ארוכות של הליכה נמרצת, אנחנו עדיין שומרים על שני טורים
מסודרים וצועדים במהירות מאחורי המ"מ. אני מתקדם בספק הליכה
ספק ריצה ומשתדל לעמוד בקצב. אט אט אני מרגיש איך שאחת הגרביים
מטיילת לי בתוך הנעל והעקב הולכת ומשתפשפת. כעבור דקות ממושכות
של הליכה, כולנו כבר מטפטפים זיעה. הטורים הולכים ומתארכים.
חוסאם, קשר המ"מ שזכה לסחוב עליו את המ"ק, רץ לאחור ואומר בשקט
"לצמצם רווחים, לצמצם רווחים" ואז הוא רץ קדימה חזרה אל המ"מ.
רק מלראות אותו רץ אני מקבל עוד איזה פוש של כוח. אנחנו הולכים
והולכים והירח נראה כבר בשליש גובה השמיים. המ"מ מסמן בידיו
לעצור וכולנו נעמדנו במקום בלי לשאול שאלות מיותרות. "כל אחד
מוציא מימייה מהשכן שלו ושותה", הוא אומר. אנחנו ממשיכים לצעוד
בעקבות המ"מ שנראה כאילו עבר לריצה. אנחנו צועדים כבר כמעט
שעתיים בקצב מסחרר. אני מרגיש איך שבעקב הולכת ונוצרת שלפוחית
ממש כואבת אבל אין מצב לעצור עכשיו ואני ממלמל לעצמי "תעמוד
בקצב, תעמוד בקצב!" הירח טיפס כבר לאמצע השמיים. הרצועות של
האפוד ושל הנשק כאילו מתעקשות לעצב לנו את הגב מחדש בהתאם
לצורתן. כל הבגדים כבר ספוגים מזיעה, אך למרות הרוח הקרירה של
הלילה שכבר נכנס, לנו ממש לא קר. המ"מ עוצר לפתע וכולנו עוצרים
אחריו ונעמדים, מברכים על הרגע כמובן, מתנשמים ומתנשפים. אחד
המפק"צים עובר בינינו ואומר "אנחנו חוצים עכשיו כביש. אתם
הולכים מסודרים בקבוצה אחת ועוברים אותו צ'יק צ'ק!" אנחנו
מתחילים לזוז וכשאני עובר את הכביש במהירות אני מבחין בחיילים
המסמנים עם פלסטיקים זרחניים שקיבלו לידיהם, כך שניראה גם
למרחק. אנחנו שוב הולכים וצועדים בדרך שלא רוצה להיגמר. אנחנו
חוזרים להליכה באמצע שום מקום, בשביל עפר נוסף שעובר בין שיחים
גבוהים. הכאב בכף הרגל כבר עבר מזמן את השיא והשלפוחית שהלכה
ונוצרה כנראה כבר התפוצצה. מצד הדרך נשמע קול זרימה של מים,
כנראה הירדן או אחד מיובליו, והשקט הפסטורלי מופר בצעדי
החיילים ובקולות ההתנשפות.

ואז באמצע שום מקום, כאילו שהגענו לאיזה נווה מדבר, אנחנו
נכנסים לשטח המואר במנורות. הרס"פ דאג לנו לפריסה של פירות,
שתייה ויתר דברי מתיקה. "אוקיי, עושים הפסקה קצרה. אל תאכלו
יותר מדיי, אחד המפק"צים מבאר. כמובן שאנחנו מיד בולעים כל דבר
שנמצא על השולחנות, שלא ברור איך בכלל הצליחו להביא אותם
למקום. אני בולס בשניות שני אגסים, בננה ואפרסמון ושם ביד כמה
עוגיות. לאחר שמילאתי בחזרה את מצבורי האנרגיה שבהחלט היו
במצוקה קשה, אני מתפנה לבדוק מה מצבה של הרגל והגרביים הארורות
של ריקושט ש'מותאמות במיוחד לפעילות קיצונית'. אני מוריד את
הנעל ומגלה שכל העקב נפתח, טוב, לפחות השלפוחית כבר הלכה. אני
מסדר את הגרביים וקושר את הנעל מחדש, הפעם הכי חזק שרק אפשר.
"טוב, להגיע!" אחד המפק"צים קורא. אנחנו מתקבצים במקום והמ"מ
אומר כמה משפטים: "עיקר הדרך כבר מאחוריכם, אנחנו הולכים לטפס
עכשיו במעלה הרמה לעבר תל פאחר. את הדרך הזו במעלה התל עשו
חיילי מדינת ישראל תחת אש..." בקיצור, ממה שהצלחתי לתפוס מדברי
המ"מ באותה הסיטואציה זה שהוא פשוט מנסה לומר לנו לא
להתבכיין...
"תתארגנו על הפק"לים, תעזרו לחבר'ה אם צריך". אני תוהה אם
להעביר את הג'ריקן למישהו אחר. 'יאללה, קיבינימט, סחבתי עד
עכשיו ונשאר רק עוד קצת, לא?' אני מניף אותו בפעם האחרונה
באמת. אנחנו יוצאים לדרך והולכים. תחילה הרגשתי די מאושש ומלא
אנרגיות מכל ההפסקה הזו, אך בהדרגה, כשההליכה התגברה, קלטתי
שבעצם הדרך הולכת ונעשית תלולה, שזה לא בדיוק לעניין עם כל
הציוד שעל הגב. "נשאר רק עוד קצת", אחד המפק"צים צועק. 'קצת'
הוא אומר, איזה מזל, כי אני מוצא את עצמי מנצל כל טיפת כוח
בשרירי הרגליים כדי לטפס בשיפוע שבמעלה התל. הירח התקדם לו
הלאה לעבר חציה השני של כיפת השמיים. אם הוא יכול אז גם אנחנו
יכולים. אנחנו צועדים במעלה בשני טורים, באפס מרווח מהזוגות
הסמוכים. כולם מתנשפים בכבדות ובפועל אנחנו כמעט רצים. כעבור
דקות המפק"ץ שוב צועק "רק עוד קצת, תיכף מגיעים", ואנחנו כבר
הרבה מעבר לקצה גבול היכולת. אני רץ עם הג'ריקן המקולל במעלה
הדרך, כולי מתנשף והכוח ברגליים נגמר כבר מזמן. החבר'ה מאחור
עוזרים ודוחפים. "לדחוף, כן, לעזור כאן!" המפק"ץ צועק. הדרך
הולכת ונעשית תלולה עוד יותר. בדמיוני כבר נראה כי אם אפול
לאחור נתגלגל כולנו במורד כדומינו של עתודאים שיתגלגלו מהתל עם
כל הפק"לים האפודים והנשקים כמו כדורים אנושיים. הזמן נעשה
אין-סופי ונראה כאילו כולם עולים ומטפסים כמקשה אחת תוך
שהחבר'ה מאחור עוזרים ודוחפים את קודמיהם במעלה. לא ברור איך
אחרון החיילים מסתדר שם. זה בוודאי המפק"ץ המורעל שנמצא שם
מאחור ודוחף בכל אחת משתי ידיו את אחרוני שני הטורים, תוך שהוא
צועק בפעם הלא יודע כמה "הנה, עוד קצת ומגיעים." למפק"ץ הזה
כבר הפסקנו להאמין אך אנחנו עדיין ממשיכים ומטפסים בסוג של
אקסטזה בלתי מוסברת.
פתאום אנחנו מגיעים לשטח מישורי. "יאללה ברעל!!!" המפק"ץ צועק
ואנחנו רצים יחד איתו וצועקים כמו מטורפים וכעבור צעדים ספורים
של ריצה סוף סוף מגיעים.
הגענו לראש התל. במקום המתין המ"מ עד להגעתו של אחרון החיילים.
השעה שעת לילה מאוחרת. אנחנו מסתדרים ב-ח' ונעמדים סביב המ"מ.
הרוח הקרירה בפסגת התל מורגשת כעת היטב כשהבגדים שאנו לובשים
כבר לגמרי ספוגים בזיעה. המ"מ עובר חייל חייל ונותן לנו בוקס
הגון לחזה. הרווחנו ביושר את סיכת הלוחם. בדרך חזרה בטיולית
כולם נראים כמו זומבים, סחוטים ומותשים. במבט מהחלון מתגלה
מבעד החשכה הירח המלא שגם הוא החל כבר לשקוע...

הבוקס שקיבלנו מהמ"מ היה הבוקס הכי מתוק שאפשר לקבל. בוקס
שסימל את הסוף המתקרב...

"מה קורה? מה כולם התאספו פה?" שאלתי מישהו. "שבירת דיסטנס",
הוא ענה. "שבירת דיסטנס?" איזה מין קשקוש! אנחנו אמורים להריץ
פה צחוקים עם אותם אנשים שפתחו לנו ת'תחת, תיזזו אותנו וצרחו
עלינו במשך כל שנייה שעברה בשלושת החודשים האחרונים? לא נראה
לי...

"אבי, למה אתה עומד בצד?" הסמל שואל כשסביבו מקובצים בין כעשרה
לעשרים חיילים מהמחלקה. "בוא תתקרב, יש לי משהו לספר לך", הוא
אומר. "היי", אני קורא בעודי מפלס דרך בין החיילים ומתקרב.
"רציתי להתנצל. אתה יודע, בטירונות שלי הסמל עשה לי את המוות.
פשוט גם לו קראו אבי בן עזרא..." הוא מספר. אה, באמת תודה! אני
חושב לעצמי. "ובכלל בטירונות נתתי לך יחס די אישי..." הוא
ממשיך. אני מחייך באופן די מאולץ, איזה קטע משעשע, ואני חשבתי
שהוא סתם בן אדם רע...

אנחנו רגע לפני פיזור הביתה, כמובן באמצעות הטיולית. החבר'ה
מרביצים תמונות למזכרת. ורק חוסאם צועק: "קרע, קרררע!"

ועכשיו נותר רק לחזור אל הלימודים והמבחנים. שוב עתודאים
שקדנים הנלחמים באמצעות עטים ומחשבים, רק הפעם קצת יותר
מגובשים...