[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה ולנר
/
פרידה

את כל הדברים נחלק שווה בשווה, רגועים, שלווים, דיסקים לערימה
שלי ודיסקים לערימה שלך, לאונרד כהן לפה, סמית'ס לשם, חולצות
ספוגות ריחות של עבר נערום במגדלים של עזיבה וודאית, נהיה
הוגנים, נעשה את זה סטרילי, כמו שצריך.
את הבגדים שלי שספגו ריחות של יחד אני אכבס בריחות ניטרליים של
פרחים במכונת הכביסה השכחנית, את התמונות אני אחביא מעיניים
רגישות של שעות משבר, זיכרונות שנארזים בקופסאות אטומות שלא
מסגירות דבר מהאצור בתוכן.
ואנחנו כל כך בסדר, "עושים את זה יפה", מעבירים כספים מפה לפה,
הוגן קוראים לזה.
את שאריות הטעם שלך על השפתיים שלי אני אמוסס בשפתיהם של גברים
אחרים, שריחם המחוספס והלא מוכר ידבק בי זמנית, חוקים מתמטיים
פשוטים של ריחות שמתנדפים אחרי איקס זמן, אהבות שנגמרות אחרי
זד שנים, מישהו, ככה אמרו לי, כבר חיבר לזה נוסחה, זה עובד.
אני אורזת לאט, מזוודה אחרי מזוודה, שלוש שנים של ביחד מקופלות
במדויק אל ארגזים חומים ששתיקתם מכאיבה לי מאוד.
לא ביקשתי את זה, אני איילל חלושות, ואכעס על עצמי שהנשיות
העגומה הזו נכנסת אלי דרך פרצות לא חסומות ומורידה ממני דמעות
של לבד, גם אתה לא ביקשת, אנחנו יודעים, מבינים מאוד את שני
הצדדים, לא צועקים כי לא נשאר על מה, אין כעסים בינינו, נגיד
לכל העולם, זה נגמר כל כך בשקט, הקלישאתיים יגידו בקול ענות
חלושה ואני אגיד שזה גווע מבין אצבעותינו, כמו שהזמן אוזל לי
אט אט מבעד לשבועות ולימים ואחטא בבנאליות כבדה של פרידות
ספרותיות.
ואני יודעת שזה יעבור, ככה אומרים לי, זה משתפר עם הזמן, את
תכירי אחרים, אבל אני כועסת, כועסת על הקלות הבלתי נסבלת הזו
של האהבה, של העזיבה, כמה מהר אני מתמסרת ונותנת חלקים מתוך
חיי ונשארת בסוף פאזל חסר קצוות, שלעולם כבר לא יהיה שלם באמת
ומבטיחה לעצמי בפעם המי יודע כמה שזה לא יחזור, אני לא אחלק את
עצמי יותר, אגן על חלקיי שנשארו ולא אתן אותם לאחר.
חלקי גופי נפרדים ממך לאט, אחד אחרי השני, שוכחים את מה שנשאר
ממך בי בכל יום שעובר, הקלות הבלתי נסבלת של השכחה.
ואנחנו כל כך בסדר, גומרים את זה יפה, מחלקים ערימות מפה לשם,
סוגרים שלוש שנים של ביחד אוורירי שמרחף מעלינו ומתנדף בתקתוקי
שעון מדויקים, "אנחנו" אוורירי וחמקמק שמטיל את צלו האפרפר על
כל סביבותיי, ואיך נהפכתי להיות פתאום "אני", שיושב על ספות
שקועות בבתים לא לו, שומע מוריסי ומבקש שלא ייקחו אותו הביתה,
עוברת אל  לבד של עצמי, פאזל חסר של מיליון חלקים.
חזרתי לכתוב, מילים שקטות שמתקתקות לי את האצבעות על מקשים
שכבר שכחו את מגעי, אומרים שכותבים כשכואב, אני אומרת שכותבים
כשפוחדים לשכוח.
מחלקים את הכול שווה בשווה, זה שלי וזה שלך, ורק את עצמי אני
מאבדת חלקים חלקים שפזורים במצעד בלתי נגמר של דמויות מטושטשות
של גברים שנשכחים ממני בנוסחאות מדויקות, איקס זמן נגמר אחרי
זד שנים, זה מדעי אומרים לי, גם זה עובר בסוף.
תכתבי על זה סיפור, תני לו כותרת שיוכלו להזדהות אתה, משהו
בנאלי, פשוט, מתמטי ומדויק, תני מטאפורות שמטשטשות את הכוונה
האמתית מאחורי מילים של שבירה,
זו נוסחה מנצחת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה תמיד אנשים
כותבים על עצמם
בגוף ראשון או
שלישי?

גוף שני במכתב
התאבדות


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/6/07 2:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה ולנר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה