זה מוזר, להתיישב ככה לעשות מחקר אמתי מהלב (על הלב), כזה
שצועק מבפנים, בלי מורה, בלי מרצה, בלי מצפן אפילו. רק אני. יש
אנשים שיכולים להסביר את מהות החיים במשפט אחד, בלי למצמץ
בכלל. אנשים שמוגדרים כמאושרים. אני לא יכולה לעשות את זה. אני
צריכה קצת יותר.

אקזיסטנציאליזם- מילה ארוכה ששינתה לי את החיים. שעזרה לי
להגדיר את המשמעות שלי. אמנם אני עדיין לא יכולה להגיד במשפט
קצרצר מהו אושר, אבל לפחות ההגדרה הצטמצמה ממגילות ארוכות
ומסובכות לפרק אחד.
העיקרון של האקזיסטנציאליזם הוא פשוט:
אם אתה רוצה להיות מאושר- היה מאושר. הכול בידיים שלך. אל תפחד
מהפחד אבל תדע שזה הדבר היחיד שראוי לפחד ממנו. כל מה שקיים זה
אתה. לא בצורה הרסנית ואגואיסטית. זהו פתרון לדברים שאני
צריכה.
חשוב לי לציין שזוהי אינה פילוסופיה שהיא תשובה טובה למי שמחפש
את דרך המוסר. לדעתי היא בנויה לאנשים שהמוסר אצלם כבר ברור,
מוגדר ואין להם באמת כאלו בעיות עם גבולות הטוב והרע. אני
מודעת לכך שאצלי כבר יש הגדרות מוסר. יש לי את  הדרך שלי. אני
מנסה לפגוע באחרים כמה שפחות, מנסה לכבד את כל מי שבסביבה גם
אם זה עולה לי לפעמים בנוחות שלי. זה נראה לי די מוסרי.
ומספיק.

לא. לא זאת הבעיה שלי. הבעיה שלי היא שמאז שאני זוכרת את עצמי
יש בי הרגשה מאוד כבדה. הרגשה שטוענת שזהו עולם אכזר, שהחיים
לא פיירים. שלכולם יש הכול, או יהיה בקרוב, ואני לנצח אשאר
מאחורה במירוץ לאושר, לאהבה הגדולה, לנפשות המתחברות ונותנות
הגנה שאין כמוה. עדיין קיימים בי הרגשות אלו, עדיין קשה לי
לפעמים להירדם בלילה כשאני לבד ומודעת עד כאב למה שחסר, למה
שלא חוויתי.
עקרון האקזיסטנציאליזם אמנם לא העלים רגשות אלו, אך הוא בהחלט
עזר לי להבין שזה בידיים שלי. נכון שזה לא קל, וכמובן - עדיין
לא פתרתי כמעט כלום. אני עדיין לבד. אבל עכשיו אני יכולה
להאשים רק את עצמי. רק את עצמי... וטוב לי עם זה.

לפחות זה לא אשמת הגורל האכזר, זה לפחות לא אשמת ערכי החברה
הרדודים שמקבלים אליהם רק אנשים יפים ופשוטים. זה משהו בי -
אולי המראה החיצוני, אולי זה בכלל נובע מזה שאני מפחדת לתת
למישהו להתקרב, אולי זה בגלל שאני לא מאמינה שלי יכול להיות
טוב, שמישהו יאהב אותי, ירצה אותי, יחלום עליי ויגן עליי
מהבדידות ומחוסר הנוחות שקיים אצלי מאז ומעולם.
זה אמנם לא מצטייר כמסמך אופטימי, אבל אני מאמינה שכן. אני
מאמינה שעדיף לדעת שרק אם אני אעשה דיאטה, אוהב את עצמי ואאמין
שאני יכולה להיות נאהבת אז אני באמת גם אעז לעשות משהו בכיוון
של להשיג את זה. ואני ככה עם הגישה הזאת בערך שנתיים. ולא הרבה
השתנה - עדיין קשה לי, עדיין רע לי לפעמים, אבל לפחות אני כנה
עם זה.

הבעיה הגדולה שלי היא לשנות את הכל. קשה לי להתקרב לאנשים
כשאני לא בטוחה שהם רוצים אותי. קשה לי המחשבה שיש לי חברים
טובים שאולי אני לא חברה טובה שלהם. אני שונאת חוסר איזון
באכפתיות ואהבה. זה דוחה אותי. אני לא יודעת לתת מעצמי לפני
הביטחון שזה הדדי.
אז נשאר או לחכות שזה יהיה הדדי ומתאים ומושלם או להתחיל לחפש
בכל מיני פינות שלא ממש מושכות אותי. אז אני יודעת שיום אני
אבחר את אחת האופציות האלו. רק שקשה לי להמתין, קשה לי עם
העובדה שאני יודעת שהכול בידיים שלי, ועדיין אני לא מצליחה
לעשות כלום.