אתמול שי הפסיק להיות איש עסקים. הבנתי את זה בחצות, כשהוא
השתעל בחדר המדרגות והריח שלו נכנס הביתה דרך סדק בדלת הכניסה,
ורצתי החוצה בכותונת לילה מקושטת במיקי מאוס וכמה כתמי וודקה
זולה שלא הספיקו להתנדף, והוא נשם כמו קריקטורה אילמת ונשען על
קיר בזוית של פרופיל שבור. רציתי לצעוק אבל לא צעקתי. מיתרי
הקול היו מנפצים אותו לרסיסים. רציתי לצרוח, להרעיד את העולם
ולקרוע אותו ולתפור בחזרה לפי המידות הקטנות שלנו. רציתי להעיר
את הגוף הזר הזה שבא פתאום, ונרקוד כמו בסרטים, והעולם ייצבע
בשחור-לבן והשכנים יהפכו לנקודות אילמות וכבר לא יגידו לנו
כלום, ואנחנו נצחק, בלחישות, והתווים הדהויים ינפחו אותנו
באושר.

חזרת.
איפה הוודקה?

בבוקר הוא התגלגל על הרצפה בסלון, עניבה וחליפה וכמה עטים
מצופים בזהב מתקלף היו זרוקים לו ליד הראש, אבל ידעתי שהוא
יתעורר וידחוף את התחפושת של אתמול עמוק לתוך הפח, ואחר כך
נהיה קצת רגועים. לא רק בזכות כדורי הרגעה. שי יחזור להיות שי,
גם מחר הוא לא יהיה איש עסקים או שודד ים או מוכר ירקות בשוק,
גם בעוד שבוע לא, ויום אחד נתחפש לחתן וכלה, ויהיו לנו המון
אורחים מצחיקים ואוכל מבוזבז, ושמלה ארוכה כמו בסרטים, ונדביק
על עצמנו חיוכים שנחליט להשאיר גם אחרי שהלילה ייגמר, וביום
אחר יהיו לנו גם המון ילדים, ואני אתפוס את הרגע בו הם יהיו
כבר לא קטנים ועדיין לא גדולים, ואלחש להם בשקט שבני-אדם תמיד
נשארים הם עצמם.

תשמעי.
אני מקשיבה.
אני חתול רחוב.

חיכיתי לטריקת דלת כמו בסרטים, והוא הלך.