"קיימת הסכנה, כי המצוקה הראשונית תהפוך להיות נוחה. הפצע
שגירדוהו במסירות כה רבה, מתחיל בסופו של דבר לגרום לעונג".
אלבר קאמי, "האדם המורד"

"הללו הם אויביי... ההורסים ואינם רוצים ליצור את עצמם".
פריצי ניטשה.

ניטשה כותב שהוא שונא את ההורסים שאינם יוצרים מחדש.
קאמי מדבר על האינטליגנציה האומללה, שמעדיפה את ריגושי התהום
השחורה של הניהיליזם מאשר קיום בנסיבות מגבילות. אך נראה
שהוגים אלו דווקא נטעו את זרעי הפורענות. לא אחת אנו נתקלים -
ולא רק במרווחי האינטרנט - בבריות שונות שמחזיקות מעין גישה
מרדנית-מתנגדת-בזה, המצטטת את ניטשה, קאמי וסארטר, וכל כולה
אומרת בוז כלפי החברה, בוז שבא לידי ביטוי במוסדות המייצגים
ערכים, כמו הדת למשל, וכך הם צפים על פני ההוויה בתחושת גדלות
ובוז לאחיהם - שעודם מתעתעים בחלומות באספמיא לדידם של אלה
"המפוכחים" (כך אמירות כגון "האדם הוא שלב שיש להתגבר עליו",
"הצורך במשמעות מסמא", "אלוהים מת" ועוד מה שנתפס באוזניהם
כ"פצצות" שאי אפשר להתווכח איתן - "פצצות" שמובאות מבלי לבארן
וניכר כי אין הבנה בבסיס הציטוט).

כך אותם ניהיליסטים צעירים וזקנים, שלרוב יודעים לשלול ולהרוס
מאשר ליצור ולחדש, נהנים להתפלש במדרונות השלילה החשוכים, לחוש
"עליונות" אינטלקטואלית ומוסרית, כשספקני אם אי-פעם הבינו על
מה הם מדברים או מה הטעם שבשלילה. קאמי אומר שהאבסורד אמור
להיות שווה ערך לספק הקרטזיאני - דהיינו שישמש כנקודת מוצא -
ולא כנקודת סיומת. התחושה של האבסורד והשלילה חשובות לספק,
לעירור המרד - אך לשם המרד עצמו יש הנחה מובלעת של ערכים
מסוימים שקשורים מהותית בטבע האדם (וזאת, אולי, ארחיב במסה
שתעסוק בנושא האותנטיות הביולוגית לעומת האותנטיות האסתטית).
מעבר לכך ומבלי להיכנס יותר לעובי הקורה של משנתם; הרי השלילה
הזאת לדעת, הנטייה האוטו-ארוטית כמעט לזלזל בערכי האנושות, יחד
עם זלזול בבני האדם (ותמיד מפתיע אותי מחדש איזה "אדם חדש" שבא
ומכריז קבל עם ועדה כמה פרימיטיביים הם בהכרח המאמינים, אדם
שמרגיש עליונות כשהוא חושב שהוא "הורג את אלוהים" וכו'...
שמסמל בעיניו את השלילה המוחלטת. כיצד אותן בריות יודעות לקרוא
אך לא להבין?), ותחושה מוחצנת של הנאה עילאית מכפיית ערכי
ההריסה שלו מבלי שיתרום דבר חדש כלשהו. ההערצה העיוורת לספק,
העיוות של ניטשה והאקזיסטנציאליסטים, הדמגוגיה הריקנית הזאת -
הן הבסיס הפילוסופי להתנהגות חייתית וחסרת מוסר, שסופה ב"אנשים
האחרונים" של ניטשה. ניהיליזם ללא מוצא, ללא מטרה, ללא מהות
(למשל - ללא העל-אדם, או עם על-אדם ריק ותיאורטי), הופך להיות
הדוניזם מתפנק. ואותם אנשים שמדברים על מודעות ומרד - הופכים
להיות לאנשים שנשארים "ערים כדי לישון טוב יותר", כדברי
זרתוסטרא.
מעבר לכך, כמה שעמדה זו חשובה למען החופש והגאולה משעבוד החברה
(נניח), הלא היא ריקנית, מיותרת ומצדיקה עצמה בריק - כשהיא
הופכת להיות מטרה בפני עצמה, כדברי שני ההוגים אולי המשפיעים
ביותר על אותן בריות ניהיליסטיות.

"... הלא זו האינטליגנציה האומללה, המעדיפה על הייסורים
שבתנאים המוגבלים את ההתלהבות השחורה, שבה אובדים בתוהו שמיים
וארץ... משעה שנכיר במופרכותה של השלילה המוחלטת - והרי זו
הודאה בחיים כלשהם - יהיו חיי הזולת הדבר הראשון שאין
להכחישו". קאמי, "האדם המורד".

אגב, הפריבילגיה שאני חש בהתנסחות ובדברים ה"תקיפים" מעט,
מקורה בעובדה שאני בעצמי הייתי שותף לאותה "אסכולה" במשך זמן
לא מועט (ע"ע "התחפושת" בארכיון ועוד), כמו גם הניסיון להבהיר
לאותם שוללים (כמו גם לעצמי - הקורא הראשון והנאמן ביותר שלי)
מהי מהותה של השלילה הפילוסופית ומה גבולותיה, לטעמי.