"אני לא אוהבת אותך" היא אמרה לו, תוך כדי הנשיקה הכי מדהימה
שהוא חווה בחייו. הוא לא ייחס לכך חשיבות רבה. אולי בגלל שזה
נאמר תוך כדי צחקוק, אולי בגלל ארבע השעות שהם בילו אחד בתוך
השנייה... אולי בגלל שאיזה חצי שעה לפני, או אחרי, הוא כבר לא
יכל לזכור, היא בכתה קצת ואמרה שהיא לא יכולה לפגוע בו שוב.
היא גם חיבקה אותו נורא חזק תוך כדי.
יש משהו נורא שונה בין נשיקה חולפת, לנשיקה של אהבת אמת, נשיקה
מתוך תשוקה. רק הרעיון, הידיעה שעכשיו הוא נמצא איתה, היא שלו,
ואף אחד לא ייקח אותה ממנו, הספיקה לו. הקסימה אותו כמעט.
אז ככה הוא חשב. אולי בגלל שהוא נורא נורא אהב אותה. נורא זו
בהחלט המילה פה. לא מאוד, לא ממש אהב אותה. אחרי שנתיים שהוא
לא ראה אותה, זה בא לו חזק מדי.
אחרי ששנתיים הם היו בקשר און אנד אוף מעבר לים, במרחק אלפי
קילומטרים, הוא נסע לראות אותה. הם בכלל לא דיברו באותה תקופה.
משהו על איזה ריב שקרה כי הם נורא התגעגעו אחד לשניה והעדיפו
לריב ולא להיות בקשר, או זה מה שהוא זוכר. אבל צצה הזדמנות, אז
הוא התקשר אליה, ושאל אותה ואמר שאולי הם ייפגשו, כי בכל זאת
הוא כבר שם, אז אולי שווה לנצל את ההזדמנות. והיא ממש התחרפנה,
אבל לא מעצבים, ואמרה שהם חייבים להיפגש. ומרוב שכבר היה לו לא
נעים אז הוא לא אמר לה שהוא רק חשב שאולי, ושהוא בכלל לא בטוח
שהוא מוכן לזה, אז הוא אמר בסדר.
והוא הגיע. וראה אותה, אחרי כל-כך הרבה זמן. וזה היה די טעון,
כמו שהיה צריך להיות. מין משהו קר כזה, לא מוכר, כאילו שני
זרים גמורים נפגשו. אבל אחרי איזה כמה שעות שעברו די בדחק הם
כבר היו קרובים כמו פעם, כאילו לא נפרדו מעולם. והיה בזה משהו
מאוד מאוד מוכר.
"כבר התרגלתי... זאת הבעיה איתך. זה אף פעם לא לוקח יותר מדי
זמן" הוא אמר לה תוך כדי שהברישה את שערה, והחליטה שהוא ישן
בצד ימין של המיטה, אפילו שהייתה שם עוד מיטה פנויה. "אני
יודעת. אני שמחה שאתה כאן" היא החזירה במבט חטוף לאחור, באותה
נימה אופיינית כל כך, אותה טונליות שמשכה אותו אליה בפעם
הראשונה.
אבל אז הוא חזר לארץ... כורח המציאות. לפני כן הוא עוד עמד שם
וניסה למצוא עוד כל מיני אופציות, ואפילו בכה קצת. ככה מולה,
בלי שום בושה. אז היא נישקה אותו. עוד אחת מהנשיקות המדהימות
האלה שלה, שלוותה ב"יהיה טוב", שהפך אצלה למוטו בזמן האחרון.
והוא בכה גם למחרת, ויומיים אחרי זה, ועוד פעם אחת כשנזכר בה
אחרי שלושה ימים. וכשחזר לארץ נכנס למין דיכאון מגעיל כזה, שרק
חיכה שהיא תחזור. והיא באמת הייתה אמורה לבוא, רק שבדיוק נגמר
לה הכסף. ולפני שהיא הספיקה הוא שלף את הארנק ושילם, אבל זה לא
הסתדר בסוף. אז עוד חצי שנה שקט.
ובסוף היא באה. אפילו לא הרימה לו טלפון כשנחתה. לא אותו יום,
ולא עוד 30 יום אחר כך. קטע כזה. הוא כבר התחיל להריץ בראש
תסריטים מטורפים, אבל בסוף גילה שהכל בסדר. סתם, בדיוק לא
התחשק לה. והוא כל הזמן הריץ בראש את אותו לילה.. אותם יומיים
שכאילו תלשו מאיזה סרט אמריקאי בתקציב של סרט פורנו. בין כל
האנחות על אהבה בלתי אפשרית ועל גורל, הדבר היחיד שבלט עכשיו
היה אותו צחקוק, אותה אמירה של דרך אגב של "אני לא אוהבת
אותך".
|