אתה נכנס אליי אט-אט כעלים המתנודדים ברוח הקיץ
אתה עוטף אותי בזרועותייך כהוריקן עז מפחד שאחמוק ...
גם נזיר הודי לא יכול לאמץ ענן לחיקו...

אתה נכנס אליי כגלים סוערים,
כולך רועד מעוצמת התשוקה שנגלתה אלייך
שמושכת אותך
כחייה פצועה ונזקקת אליי.
כקרני השמש הצורבות בעיניו של העיוור כך אני נחנקת מחומך הדחוס
באויר הריקני.

אתה מחבק אותי בשלווה כירח המלא,
אני כבר לא לידך,
לילות לבנים אף פעם לא נתנו לי מנוח.

אתה מתנשף לידי כולך מזיע,
מתנשף בהנאה כערפד אשר שפתיו מלאות בדם,
תופס את ידי הקרה,
חומך ושפתייך המדממות
לא גורמות לי לנוע...
רק להקיא דם שלבטח תשתה בהנאה...

אני אוהב אותך,
אני שלך,
כנוע לך,
זקוק לך ככלב רעב המתנשף בכבדות,
מכור אלייך ולדמך החולה,
אין לי רצון נוסף, תכלית בחיים מלבד להיות איתך
כל לילה עד הסוף ...


הקשת בענן זוהי רק אשליה אין זהב בקיצה.
אף פעם לא נשמתי איתך.
דמעותיי שזלגו לתוכך יצרו מין אשליה של שמיכת ענן בלילות
חמים.
אבל כבר שמעת על הנזיר ההודי כשכול רצונו היה ענן.
מדהים כמה גופו של האדם יכול להכיל חלל ריק כל כך עצום המלא
בכלום
וקצת שחור שנשאר לי מאתמול כשחברך ביקר,
ואיך סוף?
אני אף פעם לא הייתי.