טק, טק, טיק, טק, טוק, טק.
רעש. תזוזה. ככה זה, במפעל.
כל הזמן זזים. ופס היצור זז קדימה, וקדימה, וקדימה.
רץ ורץ, ועליו עוברות בובות עץ גדולות.
בהתחלה, הן מתכת ועץ. ערימה גדולה של זבל, פסולת שבני האדם
למטה מייצרים.
אם הם רק היו יודעים מה אלוהים עושה איתו אחר כך... אירוני
שמשתמשים דווקא בזבל במפעל, אבל ככה זה, קיצוץ בתקציבים.
אחר כך, את הפסולת מעבירים במכונת הצורה. מכונת הצורה נותנת
לפסולת המתכת ולשבבי העץ בטן רזה, ראש מתאים, אף קטן, פה קטן,
עיניים גדולות.
אחרי זה, הם עוברים לשלב הצביעה.
צובעים את העיניים בכחול, את הפה באדום דובדבן, את השיער
בבלונדיני או ברונטי.
ואז, בסוף בסוף, יש קטע נטוש כזה, שאף אחד לא אוהב לעבוד בו.
את הקטע האחראי על המחשבה, המצפון והאישיות. קיצצו בו- מחסור
בתקציבים.
אז הורידו קצת מהאישיות- לטובת הפרצוף היפה, וקצת מן המחשבה
לטובת הבטן. ואת המצפון הורידו סתם, לא בגלל שהיה חסר כסף,
בגלל של"מודל" לא צריך להיות מצפון, לאחרים יהיה מצפון
בשבילו.
ואז, הבובה מהעץ, עם טיפת הבינה, שגם היא כמובן, נצבעה בהתאם
בצבע ורוד-אפרפר אופנתי, יורדת למטה אל רחם אנושי.
אחר כך, הבובה עשויית הפסולת גדלה, וגדלה, ונעשית רזה יותר. כי
אם היא נעשת שמנה יותר- מפטרים את המלאך שעשה אותה, ואז הבובה
מפסיקה להיות המודל.
והבובה נעשית חכמה פחות, כי אם היא חכמה מדי, גם אז היא כבר
יצאה מטווח המודל, איך אלוהים יכול לנהל מפעל לבובות חכמות,
וגם לבובות יפות?
והבובה נעשית רזה יותר, יפה יותר, וחכמה פחות.
ובסוף בסוף, בובת-המודל עשויית הפסולת נעשית מתה.