התודעה שלי על סביבת המגורים בה אני חי מתחילה איפשהו בתיכון,
או לפחות ככה היה נדמה לי. היא לא. בתיכון הייתי ילד מפונק שלא
יודע משמאלו ומימינו פרט לבתי הקפה הצמודים למוסד החינוכי
האקראי ש"בחרתי" להיות שייך לו כשהגעתי לגיל הבגרות,
ולמועדונים מלאי העובש ברחבי העיר שה"חברים" שלי הזמינו אותי
לקחת חלק במסיבה אותה הם ארגנו. בתקופה הזאת היה נדמה לי שאני
אוהב את החיים העירוניים, ושמחתי שאני חלק מהאורבניה. בניגוד
כמובן לחיים בקיבוץ שחבריו הקרביים והמלוכלכים טוענים בתוקף
שלמרות השחיתות והפיגועים הם אוהבים את הארץ שלהם. ואז באמת
מגיע תורי להתגייס לצבא הגנה לישראל. ואין לי בדיוק מושג מה
לעשות עם הדבר הזה, אז פתאום יש מחטף ואני מוצא את עצמי נותן 3
וחצי שנים בבסיס מודיעין מרוחק ורואה את הבית התל אביבי שלושה
ימים בכל שבועיים.

חלפו 3 וחצי שנים ו"התבגרתי". חזרתי לחיקה האוהב והחם של העיר
שאני זוכר וחושב שאני כל כך מחבב. כל כך הרבה זמן פנטזתי על
החופש שהעיר מעניקה לי, ועל 24 שעות הפעילות שלה בכל יממה -
"עיר ללא הפסקה" הם קוראים לה. כמה שאני מייחל כבר להסתובב
חופשי ומאושר, להשתכר ללא גבול, לעשן סמים קלים, לזיין
בשירותים ועוד חטאים שהשם ישמור עלינו מפניהם, ואני כמובן לא
מאמין באל שבשמיים. לצד אלה אני מתכנן להתפתח, לקרוא ספרים,
לצרוך תרבות בדמות מוסיקה בשולי היצירה הישראלית, או ללכת
לתיאטרון, או להשתתף בערבי אומנות מחתרתיים שעליהם שמעתי
במסיבות מחתרתיות במועדונים מחתרתיים בעיר הכל כך מחתרתית - תל
אביב! ולא התחלתי בכלל לדבר על הופעות ב"בארבי", או להגיע
בארבע בבוקר ל"איציק ורותי" בשינקין שכבר הפכו להיות דודי
ושולי ולאכול סנדביץ' שהוא באמת ובתמים מאוד טעים. אוי, וכמה
שאני רוצה כבר להתחיל ולזיין. הרי בשביל מה לעזאזל אני מענה
אתה עצמי עם 3 פעמים בשבוע של חדר כושר?!

מה בעצם מניע אותי? מדוע אני עושה את כל אלה? פשוט מאוד. אני
מנסה לבטא את עצמי בדרכים מיוחדות וחדשות. אני, כמו כולם, רוצה
להיות מיוחד! אם אתה תל אביבי אמיתי אז אתה חושב שמסתתרת בתוכך
נפש יוצרת ומיוחדת, שרק צריכה את הדרור שהעיר מעניקה בשביל
לפרוץ החוצה ולהקסים את ההמונים. לשבות את לב המחתרתיים. לכבוש
את סצנת התרבות הישראלית, שבעיני רוחך כבר מזמן נהייתה
מחתרתית. כזה הוא גם אני. מנסה להיות יצירתי, מחתרתי,
ואינדיבידואל. ובמסגרת זאת אני כמובן סולד מנינט טייב ותרבות
הכוכב הנולד, שונא את איה כורם עם השירים הריקים שלה, ומתעב את
גלגל"צ. אבל אני מתרפק בתענוג על המערכונים הגאוניים של
החמישיה הקאמרית, פשוט מאוהב ב"בטיפול" ובכל פעם שאני נוהג
הרדיו מכוון על 88 FM.

השתכרתי, זיינתי (לכל הדעות פחות מידי...), עישנתי, ואני מרגיש
שאני "מתפתח". לאט לאט התחלתי לגלות שזה לא בדיוק ככה. פתאום
הבנתי שאני לא היחיד פה. הבנתי שאני לא היחיד שמנצל את אופיה
של העיר בשביל לבטא את עצמי ולהתפתח. סטירת לחי. העיר בגדה בי!
אמרתי לעצמי "רגע, אם כולם כל כך מנסים להיות מיוחדים בעיר
המזוינת הזאת, אז איך בדיוק אני מיוחד?!". כל הכבוד, מחיאות
כפיים בבקשה! תתעורר ילד, אתה ממש לא מיוחד. חשבת שזה מייחד
אותך שאתה קורא ספרי איכות על גדות הירקון בשישי בצהריים?
טעית! חשבת שזה שאתה משתתף בקורס צילום הופך אותך ליוצר מעניין
וחדש? שוב טעית...
"ומה לגבי הסרטים התיעודיים שאני שוכר בגאווה גדולה ב"אוזן
השלישית"?"
"מצטער ידידי, טעות בידיך. רבים לפניך שכרו בדיוק את אותם
התקליטורים."
"אה! אני יודע במה אני מיוחד: אני הולך לפסיכולוג!"
"חה חה חה. הצחקת אותי עד דמעות. יש לך מושג מה אחוז המדוכאים
בת"א? מודה שגם אני לא יודע אבל זה בטח יותר מ-30, לא ככה?
פסיכולוג? בחייך, תהיה רציני. תן לי משהו שיהיה לי קשה להתמודד
איתו."
"רגע, אני חושב על זה. מה לגבי הטיול..." (אני קוטע אותך)
"שעשית אחרי צבא להודו/דרום אמריקה/אוסטרליה ובו מצאת את עצמך?
תרשה לי לגחך בפעם המי יודע כמה".
"אני הומו!"
"בתחת שלי (או שלך בעצם). אומרים שכל גבר עשירי בת"א הוא בעצם
הומו, לא?"
להיות בעל אג'נדה פוליטית ברורה, לאכול בחומוס אשכרה בשישי
בצהריים, לכתוב שירים, לצאת לפאב ולשתות לבד, לשחק כדורגל בשבת
בצהריים, לאכול במסעדות יוקרה, לאכול במסעדות יוקרה בחמש
בבוקר, לשתות ממש הרבה בלי להשתכר, לחכות בקוצר רוח לאלבום
השני של שלומי שבן, לראות את שלומי שבן בפסטיבל הפסנתר בכל שנה
מחדש, ללכת לפתיחה של הלבונטין 7. את הכל עשו כבר לפניי...

נכנעתי. השתכנעתי שאני לא מיוחד כמו שאני כל כך אוהב לחשוב.
בואו נודה על האמת. גם יקי השכן, גם רפאל הברמן, וגם שרה
שיושבת לידי ב"מנזר" ומעשנת בשרשרת סיגריות צרפתיות ארוכות
ודקות במיוחד חושבים שהם מיוחדים, כל אחד בכיוון שלו. כל מה
שהם צריכים זה שמישהו יעיר אותם, שיקריס להם את המערכת, לפחות
כמו שהסיגריות/ספליפים עושים לריאות ולתאי המוח שלהם.

וזה מכה בי כמו מכת ברק ביום בהיר, או לפחות כמו ההאנגאובר מ-4
כוסות הוויסקי ושני ליטר "גולדסטאר" של אמש. הכל פה רקוב
מבפנים. אני רקוב מבפנים. אני כלוא בתוך מעגל (באדיבות הנשיא
הרפובליקני האהוב אני אקרא לו "מעגל הרשע") שאני לא מצליח
להתחמק ממנו. ניסיתי להיות מיוחד, אבל בגלל שכל השאר גם ניסו
להיות מיוחדים, אז זה בעצם הופך אותי ללא כזה מיוחד! כוש'לאמא
של העיר הבת זונה הזאת ששיקרה לי בפרצוף וגרמה לי לחשוב שהיא
אשכרה המקום המתאים בשביל נפש כמו שלי. ת"א היא כמו בחורה מאוד
מאוד יפה שנשימתך נעתקת ממקומה כשאתה מניח את עיניך עליה בערב
יום חמישי סגרירי: מפתחת אצלך הרבה מאוד ציפיות, אבל בסוף
משאירה אותך מלא בריקנות של וויסקי וסיגריות. אני מרגיש דמעות
עולות בגרון ואז אני נזכר שכל מי שחושב שהוא רגיש בוכה בעיר
הזאת, אז אני עוצר את עצמי. למה העיר שאמורה להעניק כל כך הרבה
חופש וביטחון להתנסות בכל מה שיחפוץ ליבך ולהיות מי שאתה באמת,
בפועל אוחזת בך כל כך חזק עד שאתה מרגיש שהריאות שלך מתפוצצות
ואתה לא יכול לנשום? מה זאת האחיזה הזאת? ויותר חשוב מזה, מה
אני עושה כדי להשתחרר ממנה ובאמת להיות עצמי, אינדיבידואל
אמיתי?

אני נזכר שהפסיכולוג שלי אמר שבשנת 1936 פרויד שאל שאלה יפה:
"האם אני צריך להרוג את אמא שלי כדי להתחיל לחיות?". הוא
התכוון להסביר שבעצם לאמא שלך יש אחיזה עליך, וכל עוד היא
בסביבה היא משפיעה עליך ומגבילה אותך, גם אם זה בתת מודע ואתה
לא מודה בזה. פרויד טען שאתה צריך לשבור את הכלים ולהתנתק
מהאחיזה של אמא שלך, אבל לא ע"י אקט אלים של ניתוק. דווקא אם
תתאמץ ותיצור אחיזות פנימיות ע"י זה שתעשה מה שאתה באמת רוצה,
האחיזה של אמא תתרופף ותיעלם לאט לאט. ואני מקביל את העיר תל
אביב לאמא הממוצעת. אוהבת אותך בלי קץ ומשאירה את דלתה פתוחה
בכל עת לא משנה מה תעשה ובאיזו דרך תבחר. אבל לכל דבר יש מחיר,
וגם ל"חופש" שהעיר נותנת יש מחיר. המחיר שאתה משלם הוא שיהיו
עוד המון נפשות חופשיות בכל פינה בעיר. וכמו אמא, גם לעיר
ת"א-יפו יש עליך אחיזה שמגבילה את תנועותיך ואת פעולותיך. כי
כל דבר שאתה עושה מישהו כבר עשה בעבר, מה שהופך את המעשים שלך
ללא באמת שלך. אתה לא עצמך, אתה בסך הכל חיקוי עלוב של מבוגרים
ממך! עצוב, אני יודע. את זה הבנתי. מה הלאה? מה עושים? איך
שוברים את הכלים ומתנתקים מאחיזת העיר? אין לי פאקינג שמץ של
מושג. נשבע. אני עדיין תקוע בתוך מעגל הקסמים. אני עדיין לא
מרגיש כמו עצמי. אי אפשר לדעת איפה זה ייגמר, אני רק מקווה
שבסוף אני אצליח למלא את הריק הזה שיש בפנים, את הואקום המפחיד
והנורא מכל. הריקנות הזאת היא כל מה שאני מפחד ממנה. עם הכל
אני אתמודד, רק לא עם ריקנות.