"סגן שון מוזס, מ.א. 7492873."
"לאן אתה?"
"אני צריך ל"מעלות יקותיאל", לאבט"ש."
"אתה? אתה לא קמ"ן אתה?"
"קמ"ן, קמ"ן. זה מה יש."
נכנסתי לנגמ"ש עם עוד 15 מפוחדים, אולי אפילו יותר ממני. בתוך
הנגמ"ש התנוסס בגאווה השלט: "הנסיעה בארגז הנוסעים מיועדת ל-12
חיילים בלבד". שיגעון. יופי של נסיעה תהיה לי. הנהג האתיופי
החליט שלשים דיסק של סאבלימינאל בפול ווליום ילטף את אזני
נוסעיו. נו מילא, יכול להיות יותר גרוע. התגלגלנו ברכב
המשוריין הספק בטוח הזה, בלי יכולת אמיתית להבין איפה אנחנו
ולאן מועדות פנינו, ממש כאילו חזבאללה מוביל אותנו לראיון עם
נצראללה בבונקר נסתר בפאתי בירות. רעדו לי הביצים כשנסענו בכל
מיני צירים חסומים ועברנו מחסומים כאלה ואחרים, אבל האתיופי
נראה מבסוט אז ניסיתי גם. קארמה, זה הכל בחיים. ביישוב חיכה
לנו ניסים שם טוב - רכז הביטחון של היישוב. שם טוב ביקש שניפנה
אליו כשם טוב ולא כניסים. צייתנו בכניעה. כנראה שכמוני, גם
חבריי לאבט"ש הגיעו למסקנה שכשאתה בחטמ"ר שומרון אתה עושה מה
שאומרים לך. שם טוב התחיל בתדרוך והסביר על המגורים, הסביר על
היישוב, הסביר על האבטחה, הסביר על הכל. השתדלתי להתרכז, אבל
אני מודה שמחשבתי נדדה כששם טוב אמר: "בשבילי אין דבר כזה כפר
ערבי רגוע. כל כפר פה באזור יכול להיות מסוכן! לא רוצה להפחיד
אתכם יותר מידי, אבל שתדעו שבכל הכפרים האלה פה יש נשק. אולי
לפלילים אבל נשק זה נשק!" יא אללה, איפה נפלתי? עשינו סיור
היקפי ביישוב, ושם טוב הסביר במשך שעה ארוכה על כל הנהלים. הוא
עשה זאת במבטא לא ברור שקרץ לאוזני כצרפתי אבל לא מספיק עניין
אותי בשביל לשאול. שם טוב נראה כמו אדם עם חסכים. לכל אחד יש
חסכים. אצל חלקינו זה בילדות, אצל אחרים זה במין. הוא החליט
שאצלו זה בצבא. מסתובב לו בנאדם בן 40 + ביישוב בשומרון שנראה
כמו בסיס צבאי, עם M-16 מקוצר מאובזר בכל הגאדג'טים הקרביים
שיש ביקום, לבוש בחולצת סוף מסלול פלס"ר גבעתי ומכנסי דגמ"ח.
הוא איש בודד, בזה אני בטוח. כל היום מתרוצץ בין העמדות ביישוב
ומוודא עם חיילים, ילדים בני 20, שהקשר שלהם עובד. ועוד באמצע
הסיור הוא אומר לנו משפט כמו: "אני, בשביל החיילים שלי אני
הולך עד הסוף. הנה, לפני כמה שבועות תושבת מהיישוב צעקה על
הש.ג. ומייד הזמנתי ניידת!". באנה, צא מהסרט שלך. אתה בן 40,
גר לבד ביישוב מתפרק שכל התושבים שלו שונאים אותך. מה אתה צריך
את זה? תעבור למרכז ולך תעבוד באיזו חברת אבטחה. בסדר, אז לא
היית מפקד כשהיית בצבא. למה להשלים את זה על חשבון תושבים
וחיילים מסכנים? תפסתי את עצמי והזכרתי לאנכי שהכל קארמה. אולי
השבוע אני אחרוג ממנהגי ולא אהיה כל כך ביקורתי כלפי הסביבה.
נבוא, נשמור שבוע, נעמיד פני נחמדים לחבריי לשמירות, ונחזור
למנהל חיים תקין.

בעודי שומר וחי ביישוב, ניסיתי להבין מה הולך פה בעצם. כל
השירות שלי רווי סיפורים על אבט"שניקים שהיישוב קיבל אותם
בידיים כל כך פתוחות שהם הרגישו שם יותר טוב מהבית. המדובר על
הרעפת אהבה, מוצרים ופינוקים ואפילו הזמנות לארוחות שישי ושבת.
כל הסיפור הזה נשמע לי הגיוני, אחרי הכל אני שומר להם על הבית.
מה, אם היו חיילים ששומרים בכניסה לרחוב שלי בת"א, לא הייתי
מפנק אותם? מסתמן שפה ביישוב זה לא המצב. מעבר לשלום שלום
בש.ג. לא זכינו ליותר מידי. כלב לא מסתובב פה. כמו לשמור על
עיירת רפאים. תושבי המקום יוצאים בבוקר לעבוד וחוזרים בלילה
לישון, אפילו מכולת אין פה. אנשים חלולים וריקים מתוכן שממלאים
את החור הזה ברעיון אידיאולוגי מיושן שאבד עליו הכלח. הרי
היישוב הזה ממוקם באמצע איזור קרב שאתה לא יודע מתי איזה ילד
מסכן מהכפר השכן יחליט לנסות לחדור לבית שלך. זה כמו לשחק
רולטה רוסית, או כמו המערב הפרוע. ולכאן שולחים אותי? רק שאני
יוצא מהשבוע הזה שלם עם כל האיברים במקומם הטבעי. אז מה בכל
זאת מביא אנשים לכאן? איזה אדם שפוי בנפשו קם בוקר אחד, אורז
את הפקלאות, האישה והילדים ונוסע לאמצע איזור אש כדי לגור?
הבטחתי לעצמי לברר את הסוגיה.

"שון! שון, יא מעאפן. שוווווווווון!"
"בסדר, בסדר. אני ער." עניתי לאחד מהיושבים בחדר. לא יודע את
שמו ולא טרחתי לזכור עד כה. מבחינתי מדובר באנשים חלולים,
שקופים. אין לי עניין בהם, וגם לא מעניין אותי אם יש להם עניין
בי. הצצתי בסלולארי והצג הראה את השעה 02:30. לא ידעתי שיש שעה
כזאת באמצע השבוע. קמתי, עשיתי קפה שחור, עישנתי סיגריה
והתחלתי במלאכת ההתלבשות. אני לא מעשן הרבה בד"כ, או לפחות ככה
אני אוהב לשכנע את עצמי ואת הסביבה, אבל אמרתי לעצמי שבאבט"ש
אתה לא קשה עם עצמך. אז קניתי 3 חפיסות מרלבורו לייט ודחפתי
מהר לתחתית התיק ככה שאמא לא תראה איזה פושע נבזה הבן שלה,
ותתעלף במקום. מספיק היא לחוצה שאני שומר בשומרון. כאמור,
התחלתי להתלבש. הצפי היה שיהיה קר מאוד במגדל באמצע הלילה אז
לבשתי געטקס וגופיה תרמית ארוכה שאמא דחפה לתיק כנגד רצוני.
בפנים קיוויתי שהיא לא תגלה שבאמת השתמשתי בהם. מה, אני צריך
שהיא תחשוב שהיא יודעת יותר טוב ממני מה אני צריך לאבט"ש?
רוקנתי מימיה, זרקתי בפנים שני תיונים, כמה עלי נענע, כמה
כפיות סוכר ומים רותחים. חבשתי כובע צמר, שמתי זוג כפפות
והתחלתי במסע לעבר המגדל. "לא קר כל כך" חשבתי לעצמי. אחרי שעה
קלה הבנתי כמה שאני טועה. בחיים לא חיכיתי בהתלהבות גדולה כל
כך לזריחת החמה, ובטח לא בשביל להתחמם. אז בגלל זה קוראים לה
חמה. בת"א אין דברים כאלה. יו, כמה שאני ובני עמי מפונקים.
חזרתי לנושא הקארמה וניסיתי להשלים עם הקור, לקבל אותו כחלק
ממני. זה הכל בראש, תמיד נהגתי כך וזה עבד. מסתבר שלשומרון יש
חוקים משלו, כמו בדרבי. הדלקתי עוד סיגריה בזמן שבאוזן שמאל
מתנגן לו Beck ובאוזן ימין שר המואזין מהכפר השכן - אבן דרך
הזויה בחיי, ללא ספק. משום מה, דווקא בסנריו הזה פתאום חשבתי
עליה, על יעל. אה... כן, יעל. אנחנו מכירים רק שבוע וחצי אבל
אני כהרגלי בקודש בטוח שהפעם זה יהיה שונה. אולי הפעם אצליח
להחזיק אפילו כמה חודשים ובאמת ליהנות מזה. הלב מתחיל לדפוק
חזק יותר, ופתאום אני מבין שדווקא המחשבה עליה מחממת אותי.
שלחתי יד לכיס בתקווה שכשאני אוציא את המירס אני אגלה שיחה שלא
נענתה או הודעה שפספסתי בגלל מצב הרטט הרעוע. אכזבה. צג המירס
היה דומם כתמיד. לאחר לבטים רבים שלחתי הודעה, ואפילו קיוויתי
לתשובה, אבל למה שהיא תהיה ערה בארבע וחצי לפנות בוקר? התה כבר
קר, וגם לי קר. עד מתי?

השעון מצלצל וצריך לקום ליום חדש. בשביל מה זה טוב? במירס
עדיין אין הודעה מיעל, והמוח מתחיל לנדוד ולהציק לי כמו זבוב
עיקש באמצע היום. אולי היא מסננת אותי? אני בטוח שהיא ראתה את
ההודעה, אז למה אין מענה? נראה לי שהיא מצאה מישהו אחר. כן,
כן, זה הסיפור. מישהו אחר. אני כזה אידיוט, כל פעם מאבד אותן
על שטויות. סך הכל זה הגיוני, הרי היא בחורה צעירה, יפה, חכמה,
עם צרכים טבעיים, והבחור שאמור לספק את זה נמצא בקצה המזרחי של
המדינה. במקומה גם אני הייתי יוצא לעיר ומחפש לי איזה שידוך
חדש. אחרי הכל, אנחנו לא נשואים! לא יאומן, שוב נדפקתי. נמאס
לי שתמיד זה קורה מחדש, ואין לי... רטט. המירס טוען שיש הודעה
חדשה מיעל. חסר לו שהוא משקר לי כי זה יהיה הסוף שלו. "מצטערת
שלא עניתי אתמול, כבר ישנתי. מה שלומך חמוד? עדיין חי?" חמוד.
היא קראה לי חמוד. קראתי שוב את תוכן ההודעה כדי לוודא שאני לא
הוזה, ואישרתי שאכן קראתי נכון. מי יודע, אולי בכל זאת יש עוד
תקווה. עניתי בנונשלאנט כאילו לא ציפיתי כל דקה ביממה האחרונה
לשמוע ממנה. אני לא רוצה להישמע אובססיבי, זה רק יבריח אותה.

יש לי עוד כמה שעות עד השמירה, אז הכנתי לי חביתה, אכלתי
בחופזה, ויצאתי לרחובות היישוב חמוש במכנסיים קצרים, נעלי
אדידס וגופיה אפורה ארוכה. היה נדמה לי שאני נראה טוב, אז
הרגשתי טוב. התחלתי מטייל ברחבי היישוב על מנת לתפוס קצת נוף
ואולי לתהות על קנקנו של המקום ותושביו ההזויים. מצאתי נקודה
נחמדה ממנה אפשר לראות ממש עד קו ההרים הראשון של ירדן וישבתי
לעשן ולהרהר. "הלו, בחור צעיר." נשמע קול עבה מאחורי. מאז שאני
בצה"ל האינסטינקט הראשון שלי כשקוראים לי הוא להרגיש שעשיתי
משהו לא בסדר. אז גם עכשיו מיד זרקתי על עצמי מבט לראות שהכל
תקין. "כן?" עניתי בחשש. "זה נוף משהו משהו, הא?" ציין האיש
המוזר. האחרון הינו בחור כבן 45, קירח בפדחת אבל מגודל שיער
בצידי הראש עד כדי קוקו, לבוש גופיה קרועה בצווארון ומכנס
דגמ"ח קצר, ולרגליו נעלי קרוקס. מוצר שלא חשבתי שבכלל יודעים
על קיומו במקום שכזה. עורו היה שחום עד חרוך, ועיניו בהירות עד
שקופות - סממנים של יורדי ים ותיקים. היה לו מבט מבולבל של אדם
שלא יודע מה היא אינטראקציה עם בני אנוש, ויחד עם זאת חד מאוד.
"יותר טוב מת"א" אמרתי בחצי חיוך. "אה, אתה שמה מהצפונים האלה
בשכונות של האותיות?" שאל. גיחכתי לעצמי כשפירשתי את כוונתו.
"אתה מתכוון לרמת אביב ג' ושיכון ל'?"
"כן, כן. בדיוק אלה. איפה שכל המפונקים." אמר ספק כועס ספק
מתגונן.
"האמת שאני לא משם, אני ממרכז ת"א, צמוד לים."
"ים, כן, אני אוהב ים. לפני שנים הייתי בחיל הים ואחרי זה
באזרחות הייתי מה קוראים אותו סקיפר." ציין בערגה. הייתי מאוד
גאה בעצמי על שגיליתי לבד את עברו הימי. ניסיתי לרכך אותו אז
פירטתי על עצמי "גם אנחנו אוהבים את הים. שנים הייתי גולש רוח,
ואבא שלי היה מגולשי הגלים הראשונים בארץ." הוא מיד חייך בחום
ושאל "מה שמך בחורצ'יק?"
"אני שון." עניתי. "ואתה?"
"רפאל אמזלג בן - סימון. אבל החברים שלי קוראים לי רפא. גם אתה
יכול לקרוא לי רפא."
"תגיד רפא..."
"מה זה?!" קטע אותי עם מבט של רצח בעיניים. "מה אתה מחשיב את
עצמך? אתה חושב שאנחנו חברים שאתה קורא לי רפא?"
גמגמתי בלי באמת לדעת מה לעשות. בבת אחת הפך הנמר את
חברבורותיו ורפא חייך בחום. "סתם צחקתי איתך. מה רצית להגיד?".
הבדיחות האלה עוד לא הגיעו לת"א. "רפא, מה גורם לך לגור פה?"
פלטתי בחשש.
"למה אתה כאן?" שאל.
"אני שומר פה. עליך." עניתי בצייתנות.
"לא, לא פה ביישוב. למה אתה כאן ביקום?" התחוור לי שכנראה יש
פה עוד הרבה מתחת לפני השטח שאני צריך לחקור.
"ההורים שלי ילדו אותי, והנה אני פה." הייתי מרוצה מההתחמקות.
"טוב, אבל מאז עשית איזה משהו או שניים, לא? יש לך תוכן כלשהו
בעולם שהוא שלך."
"אני מניח..."
" נעשה את זה אחרת. מה מחכה לך בבית כשתסיים פה את השמירות? מה
מחכה לך בבית שלמענו תשתדל לא למות פה?"
חשבתי קצת, ועניתי "אם היית שואל אותי לפני שבועיים אז הייתי
אומר שכלום. מהצבא כבר נמאס לי, כל החברים שלי מטיילים בעולם,
המשפחה סתם מציקה. כלום."
"אבל לא שאלתי לפני שבועיים. אני שואל עכשיו. ואני שומע עליך
שיש משהו."
"אתה צודק רפא. יש משהו."
"נו, ואיך קוראים לה?"
לאט לאט הבנתי שהרפא הזה הוא טיפוס אחר. יש בו משהו מרתק.
"קוראים לה יעל. אנחנו מכירים שבועיים והאבט"ש הזה קוטע לי את
התוכניות."
"ידידי, אהבה לא מתכננים. אהבה מרגישים. פעולה בעזה אני מרשה
לך לתכנן כמה שצריך, אבל בחורות? כל מה שתתכנן ייצא הפוך, אז
בשביל מה? נו, ואתה אוהב אותה?" מיד התחלתי להרגיש לחץ בחזה,
ופתאום היה נדמה לי שכל הבתים מסביב סוגרים עליי. "מה אוהב?"
שאלתי בתקיפות. "אומר לך רק שבועיים אני מכיר אותה, איך כבר
אוהב?"
"לאהוב אתה יכול גם בלי לפגוש בנאדם בכלל" הוא זרק עוד קלישאה
לאוויר העולם.
"לא יודע," אמרתי "בשבילי זה מוקדם מידי לצאת בהצהרות כאלה."
"לי זה נשמע שאתה פשוט מפחד." אמר רפא, ושוב הפתיע אותי.
"ממה אני מפחד?" התחכמתי.
"לא יודע, תגיד לי אתה."
לקחתי פסק זמן של דקה ארוכה והמשכתי בשיחה.
"אני מפחד שאם אני אודה בזה, זה ייעלם לי."
"נו, ואם אתה לא אמיתי עם עצמך ולא מודה בזה, אז מה יקרה?"
"בהנחה ואני מודה בזה האכזבה אחרי זה גדולה בהרבה." נאנחתי.
"אז אתה שומר לך פתח מילוט?" המשיך רפא.
"מפקד טוב שומר לו עתודות." ציטטתי.
" גם אני ראיתי מבצע סבתא" התגאה רפא. "אז אל תנסה להרשים
אותי. תראה, אם לא תהיה אמיתי עם עצמך הלוליטה שלך תרגיש בזה
ותחשוב שאתה לא בעניין."
"נו, אז מה לעשות?" שאלתי בעצבנות.
"מה שאתה מרגיש." ענה רפא בערפיליות. התייאשתי מהשיחה. איכשהו
נגררתי לדבר עליי כשרציתי לברר פרטים עליו.
"טוב, היה נחמד, רפא. אני צריך לחזור לשמור."
"שמע," הוא אמר לי "מחר יום שישי. תבוא אליי לארוחת ערב.
בשבע." הסכמתי בחשש ודרכינו נפרדו. הדלקתי עוד סיגריה.

ב18:58 נקשתי על דלתו של רפא. הוא הופיע במפתן הבית כשלגופו
סינר לבן וכובע טבחים. הבית היה מסודר להפליא וספריה עצומה
נשענה על אחד הקירות. על ספה נעימה למראה בסלון שכב פרקדן כלב
זאב גדול. "רינגו" אמר רפא והטה את ראשו לכיוון ידידו הטוב של
האדם. ניגשתי בחשש והתחלתי מחליק את ידי בעדינות על ראשו.
תגובתו הייתה חברתית להפליא והרגשתי בטוח בקרבתו. "אני ניגש
לסיים את הבישולים, תרגיש בבית" צעק רפא בעודו הולך למטבח,
ואפקט דופלר הבליח בחלל. סרקתי את הסלון הקטן בקלילות ועיני
תפסה את אחת הפינות בחדר בה נחו תקליטים ודיסקים רבים. תמיד
אהבתי לראות איזה מוסיקה אוהב הבנאדם וכך לעמוד על אופיו.
סרקתי בזריזות את הארסנל והופתעתי לגלות מס' אלבומים של פינק
פלויד. מודה שבאופן אינסטינקטיבי לא חשבתי שתושבי המקום יישמעו
משהו שהוא לא שרית חדד, קובי פרץ או ג'יי לו. עוד על המדף היו
שני אלבומים של הסמית'ס, אלבום הופעה של ג'ף באקלי, שלושה
אלבומים של ג'וני קאש ואפילו אלבום אחד של Love. באזור העבריים
היו אינספור אלבומים של אריק איינשטיין, כוורת, שלום חנוך, ברי
סחרוף ושלומי שבן. הרגשתי בחברה טובה. "שון!" קרא רפא. "האוכל
מוכן." עם כניסתי למטבח ראיתי על הקירות אוסף של צלחות ותמונות
נוף עם כיתוב המגלה היכן צולמה התמונה. את המחזה קטע חוש הריח
שקלט ריחות בישול נפלאים. השולחן היה ערוך עם 3 סטים של כלים,
כשבאחד מהם לא היה סכו"ם. "זה לרינגו" ציין רפא כמו קורא את
מחשבותיי. עם קריאת שמה נכנסה באיטיות הבהמה הקרויה רינגו
וקפצה באצילות על הכיסא. רפא הגיש מרק פטריות ותפוחי אדמה
מוקרם עם גרדי פרמזן מעליו, בתוך חצי לחמניה לבנה שאת תוכנה
הוא רוקן. זה היה מאוד טעים. בלעתי את המרק בדממה ובהנאה,
וציפיתי לבאות. למנה עיקרית הונח על השולחן ריזוטו מטובל
בזעפרן ועליו מפוזרות בחינניות קוביות אנטרקוט מטובל בפלפל גס
ומעט מלח. לצד אלה הוסיף רפא לחם חם וטרי, שתהיתי אם הוא אפה
לבדו, וצלחות קטנות של שמן זית, חומץ בלסמי ומלח גס. מדהים. גם
תורה של המנה האחרונה הגיע, ולשולחן הגיעו כוס קפה ועוגת
שוקולד אגוזים קפואה. נדהם מהתפריט הנהדר לגמתי מהקפה, וסוף
סוף הרשיתי לעצמי להתרווח. "אתה יכול לעשן אם בא לך" ציין רפא
ברוך. כנוע כמו שאני, הצתתי סיגריה. רפא, שהפך את ההפתעה
להרגל, שלף ספליף מגולגל כראוי. החדר התמלא בריח גראס מהול
בניקוטין ורינגו פרש חזרה למקומו בסלון. "היה טעים?" שאל רפא.
"היה מדהים." עניתי בתמציתיות כי כל המוסיף גורע.
"אתה אוהב לבשל?" המשיך.
"מאוד. אני ואמא שלי עושים הרבה ארוחות ביחד למשפחה. ואני גם
מאוד אוהב לראות תוכניות על אוכל."
"אוכל למחשבה בערוץ 8. אחלה תוכנית."
"מדהים!" ציינתי בפליאה. "זאת התוכנית האהובה עליי."
רפא חייך ושאף עוד סמים לריאותיו. שתקנו מס' דקות עד ששברתי את
הקרח ושאלתי: "רפא, מה אתה עושה פה ביישוב? אני רואה לפי
התמונות פה שטיילת הרבה בעולם. למה דווקא פה? אידיאולוגיה?"
רפא צחק קלות ואמר "איזה אידיאולוגיה? לא מעניין אותי
פוליטיקה. אני את האהבה שלי איבדתי בקובה לפני המון שנים. היא
נפלה מצוק באחד הטיולים שלנו, אז החלטתי לשים סוף לנדודים
ולהתיישב."
"אני מצטער" אמרתי בלחש והמשכתי "אבל למה דווקא ביישוב הזה?"
"תשמע, יש פה שקט, יש פה נוף, יש פה אוויר טוב, יש מקום בשביל
רינגו לרוץ, אפשר לעשן ג'וינט בשקט, וזה זול. מה עוד צריך
בנאדם?"
פתאום הכל נראה לי הגיוני. רפא פשוט צודק. "אבל זה לא בשבילך"
אמר וחתך את חוט המחשבה. "אתה עוד צריך לחזור ליעל. לא מימשת
את מה שאפשר."
"ומי אמר שיעל היא האחת בשבילי?" ניסיתי להתקיל.
"מי אמר? העיניים שלך. אתה חושב שלא רואים איך הן בוהקות כשאתה
מדבר עליה? תדע לך, העיניים הן חור ההצצה לנשמה. לך לפי
העיניים ולא תטעה. הן לעולם לא משקרות."
הרהרתי מס' דקות והחלטתי שהספיק לי להיום. שוחחנו מעט על
מוסיקה ועל מותו של סיד בארט, ופרשתי חזרה לחדר האבט"שניקים
הקר.

לפני השמירה הבאה לא היה לא זמן לחשוב על דבריו של רפא.
אכלתי, ישנתי, יצאתי לריצה קלה, ובדרך אפילו נשרף לנו פיוז
בחדר בגלל שברוב טיפשותנו הפעלנו  גם  את הקומקום ו  גם  את
הדוד. מה זה? זה יותר מידי לבקש לשתות תה וגם להתקלח במים
חמים? עוד אנקדוטה לרשימה ההולכת וגדלה של "בת"א זה לא היה
קורה". שם טוב הגיע דקה אחרי שקראנו לו, מה שחיזק את התזה שלי
שהוא בנאדם בודד ומשועמם. הוא עשה עצמו מבין וניסה להחזיר את
החשמל ע"י רצף פעולות זהות לאלה שאנחנו עשינו כבר. לבסוף סיכם
בניתוח מקצועי: "כזה דבר עוד לא היה לי." מה לא היה לך? שפיוז
נשרף? דביל. באופן פרדוקסאלי הוא קרא לחשמלאי ערבי מהכפר השכן,
שסידר בדקותיים את הבלגאן. הספקתי להכין את מימיית התה שלי
וכעבור מס' רגעים מצאתי עצמי שוב בש.ג. איכשהו האפוד הקראמי
כבר פחות מעיק על הכתפיים, כוחו של הרגל כנראה. הש.ג. הוא
כנראה המקום הכי טוב לחשוב ולכן מחשבותיי החלו לנדוד לדבריו של
רפא. האם אני באמת כזה פחדן? משאיר דלת מילוט? למה אני לא יכול
להיות שלם עם רגשותיי וגם להיות בטוח בעצמי? סרקתי אותי
בזריזות ובטפיחה קלה על שכם האגו סיכמתי שכל הנתונים אצלי
בסדר. אין שום סיבה שיעלי לא תחזיר לי אהבה. נו, בלי משים יעל
הפכה יעלי. אומרים שיש דבר כזה אהבה ממבט ראשון, אז מדוע לא?
רטט המירס קטע את מחשבותיי כהרגלו המעצבן, אך על הצג התנוסס
בגאון שמה של יעל. עניתי בשמחה פנימית אבל באדישות חיצונית -
לא רוצה להצטייר כאובססיבי המחכה לטרפו. "הלו? שון?" קולה
הענוג הפך את איבריי הפנימיים.
"הלו, פרינצ'יפסה!" עניתי בקלילות, וזכיתי למחיאות כפיים בדמות
צחוק מתוק.
"מה שלומך?" שאלתי.
"אני בסדר. אבל מה איתך? יש לי מה לדאוג? אני שומעת שאתה עוד
לא מת."
"לא, עוד לא" עניתי ומיד הוספתי "הכל פה רגוע. אתמול הייתה לי
היתקלות עם איזה מחבל שהגיע לשער עם גרזן. ראיתי שכוונותיו
שליליות אז קמתי בגבורה לעברו, העפתי לו את הגרזן בעזרת הנשק,
ותקעתי לו כדור בברך. לא רציתי להרוג אותו, אני הומניטארי.
בסוף הגיע כוח צבאי ואספו אותו לכלא." דממת אלחוט.
"את מבינה שאני צוחק, נכון?" ניסיתי להרגיע.
"אה, כן." אמרה וצחקה במבוכה. הצטרפתי ושנינו צחקנו במשך כמה
רגעים קסומים.
"נו, אז הכל בסדר? איך התנאים?"
"וואלה הכל בסדר. אוכלים טוב, ישנים, הרבה ספרים, הרבה
סיגריות."
"נחמד, נשמע כמו חופשה אמיתית."
"כן." הסכמתי. "קצת לנקות את הראש."
"תקשיב, אני הולכת לחדר כושר, אז נדבר כבר. אבל תתקשר לפעמים.
אני רוצה לשמוע שהכל בסדר איתך."
לשמוע ממני. היא רוצה לשמוע ממני. זה מרגש אותי, ונדמה שזרם
חשמלי קל מעביר רעד בכל גופי. ניתקנו את השיחה באווירה
אופטימית, והמשך השמירה עבר עליי כמסטול עם ההיי הכי רגוע
שיכול להיות. כלום לא יכול היה לערער אותי.

עוד יום הגיע, וזה מקרב אותי לסוף הסבל הנוכחי ולעבר העתיד
השמח בחיקה של יעל. צריך להתחיל לתכנן את המשך החיים, הרי יש
פה דמות חדשה שצריך להתייחס אליה בכובד ראש, הלא כן? צריך
לחשוב על זה דקה או שתיים. אני משתחרר בעוד 10 חודשים, אבל אני
בטח ארצה לנסוע לחו"ל מיד עם השחרור, אז מה עושים? טוב, בטח אם
אני אשאר איתה עד אז, ואין סיבה שלא, אז כבר נהיה במצב כזה
שמדברים על לנסוע למעט זמן ולא בוגדים אחד בשני. נראה כבר מה
יהיה. חוץ מזה היא אמרה מתישהו שהיא עוד חודש יוצאת לקורס
קצינים, אז זה גם מכשול שיש לשקול. אבל זה דווקא בסדר כי אני
לא אוכל להחזיק זמן רב עם לראות אותה כל יום, זה חונק מידי. זה
דווקא מתיישב בסדר שאני אראה אותה אחת לשבוע או משהו כזה,
ובשבילה זה טוב כי ככה יש לה למי לחזור הביתה. כן, כן, זה
מסתדר, אני חושב שיהיה בסדר. רגע, איזה יום היום? כבר צריך
לדבר על מה עושים בסוף השבוע, אי אפשר להשאיר את זה ליד המקרה.
"מה קורה? בא לך לראות סרט ביום חמישי?" שלחתי הודעה. אין
מענה. נו, מילא, הרגע דיברנו והיא אמרה שהיא בדיוק יוצאת, זה
בטח זה... אחרי שכבר עליתי לשמירה קיבלתי תשובה: "אני לא יכולה
בחמישי, אני עושה משמרת לילה".
"טוב, אז ביום שישי" עניתי.
דממה. טוב, נמשיך בשמירה בינתיים, היא ודאי הלכה שנייה למטבח
לקחת לעצמה קצת מים. זה כבר אחה"צ, גם לי קורה שמתייבש לי
פתאום הגרון בשעות אלה. וגם זה בין ארוחות אז בא לך לאכול משהו
קטן, איזה פרי או פרוסת עוגה עם כוס קפה, ואחרי זה גם צריך
לצאת לעשן. ותמיד יש גם סידורים כאלה ואחרים כמו להחזיר סרט
לספרייה, לצאת עם הכלב, לקפוץ לסופר ועוד כהנה וכהנה.

בשעה טובה, 07:00 ליתר דיוק, עליתי לשמירה האחרונה שלי במקום
הזה. עוד כמה שעות ואני חוזר במסע המפרך להגיע הביתה,
לזרועותיה של התוכן החדש שלי, הריבה בסופגנייה שהיא חיי,
המילוי לחור שנפער בקיר, הבגדים שממלאים את המגירה. תוכן. בסוף
מדובר בתוכן. עכשיו נותר לי לשחק את הקלפים שלי כמו שצריך
והחור הזה לעולם לא ייפער בשנית. שוב הרטט הגיע. יעלי.
"הלו?"
"היי שון, מה קורה?"
"ברוך השם, יום יום. עליתי לשמירה האחרונה שלי עכשיו."
"וואו! מזל טוב חמוד!"
"תודה כפרה, בקרוב אני יוצא. אז מה, סרט בשישי?"
"כן, בכיף, אבל תקשיב. אני רוצה לדבר איתך רגע."
המילים שגבר הכי לא אוהב לשמוע אחרי "תוריד את הזבל בבקשה".
כשבחורה רוצה לדבר איתך זה לא יכול להיות שום דבר חיובי. יותר
מזה, זה חייב להיות שלילי. לא חיובי, לא ניטרלי, לא סתם -
שלילי. לא יודע איך להתמודד עם שלילי עכשיו. אבל במקרה שלנו זה
לא יכול להיות שלילי. הרי כל הסימנים אותתו לכיוון נכון עד
עכשיו, ואפילו השיחה הזאת נפתחה בצורה חיובית, אז פתאום
שלילי?
"תקשיב שון. נראה לי..."
"כן?"
"נראה לי ש... שאנחנו צריכים לברר מה הכוונות של כל אחד מאיתנו
בסיפור הזה, כי לא נראה לי שאנחנו חושבים אותו דבר."
"את העלית את הנושא, תתחילי את."
"טוב. תראה, אתה בנאדם מקסים ואני מאוד נהנית לדבר איתך ולהיות
איתך, אבל תבין שבדיוק עכשיו יצאתי מקשר מאוד מאוד ארוך ואני
לא חושבת שאני רוצה עכשיו להיכנס לקשר. אני פשוט יודעת שבגלל
שזה המצב אז אם נתחיל עכשיו משהו זה בחיים לא יעבוד, ואני לא
רוצה להרוס את הקשר שיכול להיות לי איתך. אתה מבין? אני רוצה
אותך כידיד, לטווח הארוך."
אני לא כל כך זוכר מה עשיתי עם הטלפון באותו הרגע, אבל נדמה לי
שהוא נפל לרצפה לידי. כל מה שאני זוכר זה בחילה נוראית, והרגשת
קור מידי. קצת דומה למה שאתה מרגיש מיד אחרי שעיקמת את הרגל
בצורה ממש כואבת, או שברת אצבע או משהו כזה. כאילו אתה תיכף
מתעלף במקום. המילים שלה נכנסו כמו כדור שעשה דרכו מהמוח למטה
במורד הגוף, חצה את הלב לשניים, המשיך למטה לכיוון הבטן שם
התחיל להסתובב במעגלים בחלל הבטן שכל תכולתו הושמדה והוא שוב
הפך לחלל אמיתי. כל התוכן שהוכנס לבטן בשבוע האחרון התפרץ
החוצה ברגע, וכאילו לא היה שם מעולם חזרה תחושת ריקנות איומה
ומתסכלת. הפגיעה באיברים החיוניים סימלה את מותי באותו רגע.
זוהי הפעם המי יודע כמה שאני מת. אדם מת מהלך על פני האדמה,
כמו האנשים החלולים שפגשתי במהלך האבט"ש. אני אחד מהם עכשיו,
אדם ללא כלום. ואיכשהו כל פעם מחדש זה מצליח להפתיע אותי כשאני
לא מוכן. אותו סיפור, אותה תבנית, אותם מילים, אותם מכאובים,
אותו המוות. אומרים שהעם היהודי צריך ללמוד מהשואה כדי
שההיסטוריה לא תחזור על עצמה. מדוע אני לא מצליח ללמוד מהשואה
האישית שלי? במקרה שלי ההיסטוריה חזרה על עצמה כבר יותר מידי
פעמים, עד שאני כמעט משוכנע שאני כבר מכור לה. זה כאילו אני
אוהב להרגיש בצורה הזאת, האומנם? מה אני עושה עכשיו? עם מי אני
הולך לסרט ביום שישי? איך אני אסתכל על עצמי במראה? מי ימלא את
החורים שבי? כמה בירה אני יכול לשתות? כמה וויסקי אני יכול
ללגום? כמה סיגריות אני יכול לשאוף? מסתמן שאני נאלץ להשלים עם
המציאות הקיימת - המוות. אני כבר לא מפחד ממנו, הוא הפך לחלק
כל כך מרכזי במחזור החיים שלי שאין לי חיים ללא המוות. עוד לא
השכלתי למצוא את סם החיים התמידי, שלתומי חשבתי שהפעם איתרתי
אותו. אין ברירה, אמשיך להלך סהרורי על פני האדמה עד שמישהי
תואיל בטובה לגרום לאמא אדמה ללדת אותי מחדש. אני אוהב את אמא
אדמה, אבל כל כך רוצה כבר להתנתק מהכבלים שלה. כל כך רעב לזה,
אולי קצת רעב יותר מידי.