אני מדכא את האוטובוסים שולח
אותם להיות יצרים עבשים בתוך
הקיבה המתהפכת שלי. היא משקרת לי
כל כך יפה שאני מנסה לא להאמין
אני נובר בתוך כל הבורות האלה
ואומר לעצמי שבניתי ולא ממשיך

להתעורר ולגשת
אל הבפנים ולחקור אותו בעינויים
אני מספר לעצמי על המון זברות
בתוך בטנים של אנשים שמנים
וסבתא מתקנת על כסא נדנדה "כרסים"
ואני רק מצליח לחשוב על דגים שנמשים ממים עכורים
בקרסים הרוסים
וחושב שזאת בטח ארוחה טובה
זאת בטח ארוחה טובה וישנה

הסלון הזה מוכר לי
אז אני מחבק אותו ומבטיח לו
ומתגלגל בתוך שטיח צבעוני, ערום
ויש שיחות תה מעלי שלעולם לא אבין
השדיים של אמא גדולים מדי והם מכסים את כל שדה הראייה
אני ממצמץ ונעלם

בתוך החדר הפראי שלי
יש אובך קל שקל לשאוף וצריך להיזהר
(זה תמיד בא ביחד)
אני משתדל להרשות לעצמי
ומגלגל שטרות מתפוררים של עשרים שקל
מתחת לקורות בעליית הגג
אין לי עליית גג
יש לי עליית גג מעל לחדר
והיא עולה עוד ועוד
ככל שאתה מתרפס בפניה.
ככה היא אוהבת את זה

אני חוזר משוק מחנה יהודה
היישר אל תוך עמק רפאים ושואף אלפי דברים ביחד
משתדל למלא את הראש בציורים שמימיים ואישה
שיש לה הסתכלות צינית-מרירה אך חייכנית בו-זמנית על החיים
שואלת אותי מה השעה.