"אנשים לא משתנים", אני אומר לה בעוד היא נועצת בי מבט ירוק
משתומם.
אני יודע שאני צודק, אבל גם מכיר בכך שהמילים שלי לא נוגעות
בה.

אני רוצה להאמין שיש משהו מעבר. שיש עוד תקווה, שיש עוד אופק
בהיר המחכה לי.
רוצה להאמין שיש משמעות לאותה שבלונה אחידה של 10 שעות - בוקר,
צהריים, ערב המקופלים במסגרת קבועה המונחת בחיקי.
אני רוצה להאמין שסופו של יום אחד כה ארוך בחיי אכן יגיע.
מתישהו. אי שם.
רוצה להאמין שיש מחר שונה, הממתין לי לשנות ולהשתנות.


"אנחנו לא ידידים" הקול שלי חורק בעוד עיניי חודרות את שלה.
"ידידים לא מתחבאים אחד מהשני, ואנחנו ממשיכים לעשות כך".
היא מבקשת ממני שלא אביט בה, שלא אשרוף אותה עם המבט הזה שלי.
היא יודעת שאני צודק, ושנינו מכירים באמת שנוחתת בין שנינו
בכבדות.

ואני באמת רוצה לשבור את הגלגל הארור הזה, שסב סביב ציר משקשק
זמן כה רב לכיווני.
אותן עונות חולפות על פני בדיוק באותו אופן כשנה שעברה. אותן
עונות המנביטות אותן רגשות, אותן תחושות, אותה לפיתה מוכרת
ושנואה. ידועה ומעיקה.
אותה לפיתה בגינה אני מתקשה לנשום בלילות מוכי ירח ומתהפך על
משכבי ליל אחר ליל.
ואני באמת רוצה לשנות את הסימפוניה הזאת. לרקוד לצליליו של
חליל אחר, להרגיש ולהתרגש.. מחדש.


"איתך זה אחרת.." היא מהססת בעודה שוקלת מילים ווירטואליות,
"אתה... מיוחד".
ואני לא יודע כיצד להגיב, ואני שוקע שוב בניחומים נלעגים כיוון
שמיד אני מכיר בכך שלעולם לא אהיה מספיק מיוחד.

ואני רוצה להאמין שעוד אפשר אחרת. שקיימת סיומת אחרת מלבד שתי
תוצאות הידועות מראש.
רוצה להאמין שאמצא מכונת זמן ואוכל לשנות איתה עבר גרוע, לכוון
את צעדי לעתיד קליל לא מכביד שילווה לעד את חיי.
ואני רוצה להאמין שאוכל להחזיק עצמי זקוף גם אם אראה אותה
מלווה באדם שכה זר לי.
רוצה להאמין שלבי לא יחסיר פעימה כשלא אראה אותה במשך זמן רב,
ושלא יחסיר שתיים בבוא היום בו היא תופיע מולי.


"אתה רוצה קשר?" היא זועפת בחלון קטן מולי. "גם אני, אבל זה
צריך להיות דו צדדי".
ושנינו יודעים שאין כל קשר שיחבר שוב בין שנינו.
ושנינו מכירים בכך שלעיתים לא ניתן לגשר על פערים כה גדולים.
ושנינו מכירים בכך שלפעמים, הניתוק הוא הכרחי בכדי לחבר את
עצמך לחיים.
ושנינו מכירים בכך שאין בהכרח סוף טוב ומאושר לכל הצדדים
בסיומה של ההצגה.


אני צריך להאמין בכל כך הרבה דברים.

הבעיה היא, שאני לא מסוגל.