עשיתי תאונה. בעצם הייתי מעורב בתאונה. לא יודע. לך תדע מה
באמת קרה שם עם חוקי התנועה המזדיינים האלה והשפה המפגרת הזאת
שאי אפשר באמת לתאר בה שום דבר. אחר-כך כשדיברתי עם סוכן
הביטוח שלי, הוא הסביר לי שלא משנה מה היה מסביב, אפילו אם משה
קרע את ים סוף, כל עוד אני נכנס בסתומה מאחור זאת אשמתי. אז
בעצם עשיתי תאונה. או שאולי בכל זאת כולה הייתי מעורב. והיא
באמת סתומה, היא ואימא שלה שעמדה שם וצקצקה בלשון בזמן שרשמתי
את הפרטים שלי, מי עוצר באמצע צומת? והסתום הכי גדול זה אני,
מי עושה תאונה ברחוב שלו? עכשיו בכל פעם שאני אצא מהבית או
אחזור הביתה אני אסתכל על הפינה הזאת ברחוב ואוכל לעצמי את
הלב.
חזרתי הביתה. נכנסתי למטבח והסתכלתי מהחלון על האוטו, הוא לא
נראה שונה משאר המכוניות החונות. מלמעלה הפח העקום לא נראה
כל-כך נורא, הייתי צריך להתאמץ בשביל להבין שזאת לא הצורה
הטבעית של האוטו. מישהו שלא מכיר את האוטו טוב כמוני אולי
אפילו היה חושב שזה כולה לכלוך.
"מאמי זה אתה?" חופית צעקה מחדר השינה "תביא לי פרי".
לקחתי בננה והלכתי לחדר השינה. חופית צפתה בסרט גרמני או
הונגרי.
"למה לא הורדת נעליים?" היא שאלה בזמן שהושטתי לה את הבננה.
"אתה מכניס אבק לחדר, אנחנו נושמים את זה בלילה".
"מצטער".
"מה קורה?"
"עשיתי תאונה".
"אוי ואבוי, אתה בסדר?!" היא שאלה ופלטה חתיכת בננה על
השמיכה.
"נראה לי".
"אתה בטוח?" היא תפסה לי את המרפק, הרימה את עצמה למצב ישיבה
ונישקה אותי על הצוואר.
"כן".
"מה עם האוטו? קרה לו משהו רציני?"
"לא יודע, נראה לי רק הפח".
היא נישקה אותי שוב והגישה לי את הקליפה של הבננה, "מאמי זרוק
את זה בפח".
התיישבתי במטבח והדלקתי סיגריה. הרגשתי איך המרמור מתיישב
עליי. אמבולנס טס בכביש לא רחוק מכאן. אמרתי לעצמי שאין סיבה
להתמרמר, יש לי ביטוח, השתתפות עצמית זה כולה אלף, גג אלף חמש
מאות שקל, יצאתי בריא ברוך השם וכנראה לא נגרם שום נזק רציני
לאוטו. פתחתי את המקרר והוצאתי בקבוק קולה חצי ריק. הסתכלתי על
האדים שהצטברו על דפנות הבקבוק. או שהחרא הזה שמצטבר על הדפנות
זה אבים. לקחתי שלוק. חשבתי על כל הסתומות שמנווטות את
המכוניות הקומפקטיות שלהן ולא מוצאות את הפנייה לרחוב
גרוזנברג, על נהגי המוניות שחותכים נתיבים ודופקים לך ברקסים
מול האף, על אוטובוסים שיוצאים מתוך תחנות או נכנסים לתוך
תחנות, על ילדים עם הונדות מפונקות באגזוזי לחץ וגלגלי
מגנזיום, הם מאחרים לאנשהו, הם רק לא יודעים לאן, על זקנות
שנוסעות בשני הנתיבים ושמות זין על הצפירות שלך ושל כל העולם,
על מנהלי המכירות או אנשי הקבע או המהנדסים של חברות ההיי טק
במכוניות הליסינג שלהם עם המדבקות "אם רכב זה ביצע עבירת תנועה
אנא התקשרו לטלפון...", אלה בני זונות לא צפויים, רגע אחד הם
לחוצי בית חותכים אותך מימין ומשמאל, רגע אחרי זה הם קולטים
שבבית מחכה להם אישה ממורמרת וילדים היפראקטיביים ואז הם
לוחצים על הברקס בשביל כל זקנה שרוצה לעבור את הכביש, על
הסטלנים במכוניות הישנות שמרעישות ככה שאתה לא מצליח לשמוע את
הרדיו שלך, והם אף פעם לא עסוקים בנהיגה נטו, תמיד הם מחפשים
את המצית שלהם או כסף קטן בשביל איזה מנץ', על האמבולנסים
השועטים שמכריחים אותך להיכנס לתוך צומת באדום, על השליחים על
הקטנועים עם הנטיות האובדניות שלהם תמורת עשרים שקל לשעה פלוס
טיפים, על משאיות הזבל שנגררות בסמטאות הצרות בדיוק בבקרים
שאתה מאחר לעבודה, על השיפוצניקים עם הטנדרים החבוטים שלהם
שמשתלשלים מתוכם סולמות או שברי דלתות, הם מחפשים להיכנס בך,
אולי יצליחו להוציא משהו מהביטוח שלך ואם לא אז כולה יש להם
עוד סיבה להיות עצבניים. אני לא מבין איך כל היום הם עומדים
בתוך פקקים, נושמים עשן, מתחרשים באוקיינוס של צפירות ותחנות
רדיו משובשות ועדיין אף אחד מהם לא שלף אקדח וירה בכל מי
שמסביבו? ואני לא מבין איך בתוך כל הג'ונגל הזה, בין כל
הערב-רב של המיואשים והמתוסכלים והעייפים דווקא אני עושה
תאונה? זאת הרגשה מסריחה, כמו ההרגשה שיש לך כשאתה קם באמצע
הלילה לנשנש משהו, פותח את המקרר, מוציא צנצנת עם חמוצים ואז
היא מחליקה לך מהידיים ומתרסקת על הרצפה.
"מאמי, תביא לי כוס מים, בבקשה".
מזגתי לה מים מהברז כי לא היו מינרלים. מזגתי יותר מדי ושפכתי
קצת בזמן שהתנדנדתי במסדרון בדרך אליה. הקרדיטים של הסרט
הגרמני בדיוק רצו על המסך. היא כיבתה את הטלוויזיה ולקחה ממני
את הכוס. היא לקחה לגימה ארוכה. עמדתי ליד המיטה עם סיגריה בפה
והסתכלתי עליה.
"אל תעשן בחדר, אנחנו נושמים את זה בלילה".
"מצטער".
"מאמי בוא לישון".
"עוד מעט, יש לי עוד כמה דברים לעשות".
"איזה דברים?" היא לגמה מהמים.
"נגמרו לנו המים, צריך ללכת לקנות".
"אני אקנה מחר, בוא לישון".
"עוד מעט".
ירדתי למטה. כשנעלתי את הדלת חשבתי ששמעתי את חופית אומרת
משהו. נעצרתי ליד האוטו והדלקתי סיגריה. מקרוב האוטו נראה ממש
רע, כל הטמבון ומכסה המנוע נראו כאילו חיה פרהיסטורית לעסה
אותם. התחלתי ללכת. לאוויר היה ריח של בית שימוש קטן ומלוכלך.
לחות מזדיינת.
נכנסתי לקיוסק של אייל האמריקאי. הוא שיחק פוקר באינטרנט. הוא
לבש חולצה ישנה של סיום מסלול או טירונות שהייתה זרועה בכתמים
של אפר וחורים מסיגריות. בטלוויזיה שמעל המקרר היה סרט כחול,
כושי מגודל זיין ג'ינג'ית קטנה מאוחר, הוא עבד עליה בכל הכוח,
ממש טחן לה את התחת.
"אתה אוהב את הסטיות האלה, אה?"
"בטח, זה כמו שיעורים באנטומיה, בקצב הזה עד סוף הסרט הטחול
שלה על הרצפה". אמרתי והוצאתי בקבוק גולדסטאר מהמקרר. פתחתי את
הבקבוק עם הפותחן שהיה קשור לדלת של המקרר. הדלקתי סיגריה.
"תראה איזה נאחס אתה, רק אתה בא ישר אני מקבל שבירה על הראש,
אני זוגות נאטס והאידיוט הזה משלם לי סולד בשביל צבע. אפילו לא
צבע אס!"
הייתי יכול לספר לו אלף ואחת סיפורי שבירות, כל ילד שהחזיק אי
פעם חפיסת קלפים היה יכול. לא רציתי להיכנס לזה. ספרתי את
הסיגריות בחפיסה, נשארו לי שבע וזאת הייתה החפיסה השנייה היום.
חשבתי שאולי כדאי לי לקנות סיגריות עכשיו בשביל לא לצאת מחר
מהבית. יש גם ימים כאלה.
"שתהיה בעניינים, שאם אתה מעשן פה זה חמש אלף קנס בשבילי".
"מה, הפקחים באים גם לפה?"
"בטח, הבני זונות מחפשים לזיין אנשים על כל מיני קטנות, הם לא
מכירים משה רבנו".
הכושי שלף את הזין שלו מתוך הג'ינג'ית, השכיב אותה על הגב
והתחיל לזיין אותה בפה. היה לו זין ענק, קרוב לשלושים סנטימטר,
והוא הצליח לדחוף כמעט את כולו לתוך הגרון שלה. הג'ינג'ית
התחילה להכחיל.
"שתבין, לפני יומיים הם באו לפה, פקחים מושתנים של העירייה,
משחקים אותה מיאמי וייס אומרים לי אתה מוציא את הזבל בשעות הלא
נכונות, לא שם אותו במקומות המיועדים, אנחנו רושמים לך רפורט
ובפעם הבאה אנחנו סוגרים לך ת'בסטה. עכשיו כשיש פה פריצות אצל
חצי מהשכנים או כשהנרקומנים יושבים בחדר מדרגות של כל בית
שלישי מזריקים לעצמם ומבריחים את הקליינטים אתה יכול להתקשר
למוקד של העירייה כל היום והבני זונות עונים פעם בשעתיים ואז
עוד אומרים לך שזה לא בתחום האחריות שלהם, יעני צריך מינימום
אף.בי.איי בשביל לסלק כמה נרקומנים מהרחוב".
סיימתי את הבירה שלי והוצאתי בקבוק חדש מהמקרר. אייל סגר את
המחשב, הוציא באנג מתחת לדלפק, העמיס ראש ענק והושיט לי אותו,
"רוצה?"
"לא, תודה".
"רוצה לשתות משהו?"
"בכיף".
הוא הניח את הבאנג על הדלפק, שלף מהמדף שמאחוריו בקבוק ערק,
הוציא כוס ודחף אותם לכיווני. מזגתי חצי כוס.
"לחיים", הוא אמר, הקיש את הבאנג בכוס שלי, הפיל לתוכה כמה
חתיכות קססה ואז הוריד את הראש. שתיתי את הערק לאט, מנסה
להצמיד את חתיכות החשיש לדפנות.
הוא הכין לעצמו ראש אחרי ראש והמשיך להתמרמר על הפקחים, ועל
העירייה, ועל בעל הבית, ועל הלקוחות שלא קונים מספיק, ועל
הלקוחות שמזיינים את השכל, ועל הדילר שמזיין אותו כל הזמן בגרם
או בשניים, ועל השבירות בקלף. וכשנגמר לו מלהתמרמר הוא הניח את
הבאנג חזרה מתחת לדלפק, הסתכל עליי ושאל "נו, אז מה אתה
מספר?"
"נכנסתי באיזו סתומה מאחור מוקדם יותר".
"באמת?"
"באמת".
"זאת הסיבה שאני לא מחזיק פה אוטו, אין פה תרבות נהיגה. שתבין,
בלוס אנג'לס היה ים משוגעים על הכביש, אבל בכללי הייתה שם
תרבות נהיגה. כשיש לך שמונה מיליון איש שנוסעים על כבישים עם
שמונה נתיבים בכל כיוון הם יודעים שהם חייבים לכבד אחד את
השני. פה אחד-אחד כולם חיות".
מזגתי לעצמי עוד קצת ערק. הוא קירר טוב את הגרון בקיץ. בינתיים
הכושי והג'ינג'ית נעלמו מהטלוויזיה, במקומם הופיעו שני כושים
וברונטית שטוחה, היא מצצה לשניהם בו-זמנית. אחד עם משקפיים
נכנס לקיוסק וקנה אל-אם.
"אתה יודע שהייתה לי פורשה בלוס-אנג'לס?"
"לא".
"פורשה 928, אדומה קלאסית, סגרה מאפס למאה בפחות משש שניות.
הייתי מגיע אתה לווגאס בפחות משלוש שעות, לטיחואנה בקצת יותר
משעה. הייתי מסתובב בה בפסדינה או בלונג ביץ' או בסן ברנרדינו.
האמריקאיות פשוט מרטיבות ממכוניות כאלה, הן היו מסתדרות בזוגות
ומתחננות שאקח אותן לסיבוב. חבל לך על הזמן כמה זיינתי באוטו
ההוא".
עוד לקוח נכנס. הוא ביקש פל-מל אבל לא היה, אז הוא זיין קצת את
השכל על איך זה שאין פל-מל אף פעם, ואין במבה אדומה אף פעם,
והמצית שאייל מכר לו בשבוע שעבר הייתה בכלל בלי גז ובסוף הוא
לקח נקסט והסתלק. אייל המשיך לספר.
"אבל הלך האוטו. שתבין, בגלל טמטום שלי הלך. אחת שהייתי אתה אז
בקשר שכנעה אותי לנסוע עם האוטו עד סיאטל, אחלה פירות ים יש
שם, היא אמרה, אמרתי סבבה, בחיים לא הייתי בסיאטל, נזרום, מה
יש. קיצור, התארגנו איזה שבוע אחד ונסענו. באמצע הדרך התעייפתי
ואמרתי לה בואי נעצור במוטל או משהו, אז היא עושה לי לא, חבל
על הזמן שלנו בסיאטל, מה נעשה עכשיו במוטל, תביא, אני אנהג.
אמרתי לה לא בא בחשבון, הכי קרוב שאת מתקרבת להגה זה אם בא לך
למצוץ לי בזמן שאני נוהג. אז היא באה, תוקעת בי מבט של יעני
איזה זבל אתה, אז בשביל לא לריב אתה כל השבוע אחר-כך בסיאטל על
שטויות אמרתי לה יאללה, חד-פעמי, סעי. חצי שעה אחרי שהיא
התיישבה היא נכנסה בגדר הפרדה. ושתבין, אחרי זה עוד האשימה
אותי, אמרה שהכול בגלל שהורדתי לה את הביטחון. האוטו הלך
טוטאל. לסיאטל הגענו באוטובוס בסוף, עשינו צ'ק אין במלון,
הבאנו אותה במספר חפוז ואז הלכנו לאכול פירות ים. מה אני אגיד
לך, שעתיים אחרי הפירות ים, בקושי הספקתי לראות את הרחוב הראשי
שם. קיבלתי כזה קלקול קיבה, כל השבוע הראש שלי היה קבור באסלה.
בחורה הכי נאחס שפגשתי בחיים שלי, אבל אחלה כוס, אחלה כוס
שבעולם".
צחקתי.
"ואתה יודע מה המפגרים פה שואלים כשאני מספר להם שהייתה לי
פורשה?"
"מה?"
"כמה קילומטר היא עושה לליטר".
הוא חייך. מה עוד היה לו לעשות חוץ מלחייך. אתה עושה משהו
לעצמך או שהעולם עושה לך משהו ובסוף נשאר לך או לבכות או
לחייך, אם אתה מסוגל אז חייך, זה לא עולה כסף וזה פחות מרתיע
אנשים. הכושים סיימו לזיין את השטוחה, אחד עמד משמאלה והשני
מימינה, הם השפיכו לה על הפנים. סיימתי את הערק שנשאר בכוס,
קניתי חפיסת מאלבורו והלכתי הביתה.
בדרך הסתכלתי על המכוניות החונות, ועל הבניינים, ועל העצים,
וחשבתי שכל העיר הזאת מכוערת, חשבתי שכל הערים מכוערות, ואיך
בכלל מישהו יכול להגיד על אוסף כלובים שמתנשא לגובה ולרוחב
שהוא יפה, לא משנה אם הוא בן מאה או בן אלפיים, אם גרו שם בני
אצולה או איכרים ופועלים, הוא עדיין מכוער. עיר יכולה להיות
נקייה או מלוכלכת, מאורגת או מבולגנת, קטנה או גדולה, אבל היא
תמיד תישאר מכוערת. ניסיתי לפני כמה שנים לברוח מהכיעור הזה
ועברתי לגור במושב, אתם צריכים לנסות את זה, יפה שם, ושקט שם,
והאוויר נקי שם, אבל תוך שבוע היתושים, והריח של החרא של
הפרות, והשקט שכל-כך אהבתם ביומיים הראשונים, והעובדה שבשביל
חפיסת סיגריות אתם צריכים לנסוע חצי שעה, מבריחים אתכם חזרה.
עברתי ליד האוטו וניסיתי לא להסתכל עליו. לא הצלחתי להתאפק.
הוא היה מכוער כמעט כמו העיר הזאת.
נכנסתי הביתה. קלטתי ששכחתי לקנות מים. התפשטתי ובשקט הזדחלתי
לתוך המיטה. כנראה שהערתי את חופית, או שהיא לא ישנה.
"מאמי, מה השעה?"
"לא יודע, מאוחר".
"שתית?"
"כן".
"מריחים".
היא הסתובבה אליי, יכולתי להרגיש את הנשימות שלה על העורף
שלי.
"אתה מבואס בגלל האוטו?"
"לא יודע, לא נראה לי".
"תנסה לישון, מאמי, מחר תרגיש יותר טוב". היא נישקה את העורף
שלי וחיבקה אותי. עצמתי את העיניים וחשבתי שמחר אצטרך להביא את
האוטו למוסך, ואצטרך להתארגן על אוטו חלופי, ואצטרך לבקש
הלוואה בבנק בשביל ההשתתפות העצמית, ואצטרך להתחנן בפני ברנר
שייתן לי יום חופש בשביל לעשות את כל אלה. ועדיין לא ידעתי אם
עשיתי תאונה או אם הייתי מעורב בתאונה.