"לו מצאתיך לראשונה בקרון רכבת
היה לבי נשא למרחקים
לו מצאתיך בקרוסלה הסובבת
היה לבי מכור למשחקים
לו מצאתיך בחפירות באש צולבת
כי אז דבקתי במדי החיילים
ולו בנווה מדבר רחוק, אוהבת -
כי אז חזרתי לבקש צל דקלים.

אבל אני פגשתיך בשדה תלתן
בשדה תלתן, בשדה תלתן
על כן לבי הולך ילך מכאן
לשדה תלתן, לשדה תלתן"
(נעמי שמר).

לפעמים שירים עולים ברגעים הכי מוזרים ולמרות זאת מתאימים. גד
ישב במבנה, שכוב ונשען על הקיר, הכול היה מכוסה בעשן וצעקות
הפצועים והשיר הזה התנגן לו בראש. הוא החזיק יד על החולצה
באזור הבטן, מנסה לעצור את הדימום ונזכר - הוא פגש את אורי
בשדה תלתן.

בהתחלה זה היה משונה, הוא נזכר, כל הילדים שחקו בחוץ, היה זה
יום שבת יפיפה, דמיינו שדה ירוק ביום אביבי מושלם, דמיינתם?
עכשיו עוד קצת וכמו במין אגדה, ככה פגשתי אותו. אורי היה ילד
חוץ שהגיע עם הוריו, כולו חיוור ולבן, עם משקפיים ושיער
מתולתל, אבל גם יפה ואווירה לא מוסברת של שקט. זה היה מוזר,
היינו רק בני 13-14 ובכל זאת הרגשתי משהו כלפיו. הלב שלי ניתר
טיפה, העיניים שלנו נפגשו וראיתי בו משהו חכם, וטוב ושליו, קצת
מהשקט שחיפשתי ואילולא הייתי יודע טוב יותר, הייתי נשבע שאני
מתחיל להסמיק. זה היה משהו לא מוסבר אולי, אבל בכל זאת. משיכה,
חברה, רצון להתקרב, משהו...

וכך מצאתי את עצמי נחלץ לעזור לו, דחפתי את הילדים שניסו לצחוק
לאורי , עזרתי לו בשנה הראשונה והייתי תמיד לצידו. אורי צמח
והפך להיות ילד גבוה, רזה, אתלט וצחקן, אבל תמיד חלק מהשקט דבק
בו. והפכנו להיות חברים טובים, כמו דבק, תמיד ביחד. משתובבים,
עושים חיים. אבל מבחינתי זה היה גם קצת מעבר לזה.
היתה הפעם שהפלתי אותו מתוך שובבות ונשכבתי עליו, שם, בשדה. זה
היה קצת מביך לי אבל לא רציתי לקום. מתחתי אורי נאבק קצת ואז
נכנע פתאומית וחייך אלי.
''טוב,'' העיניים שלו צחקו אלי. ''אתה יורד ממני?''
''כן, אה, בטח...'' עניתי, שמח ולא ידע למה. כן, זה היה כבר
קרוב.

אחרי שנתיים זה נגמר, המשפחה של אורי עקרה משם, לשליחות. שנינו
בכו ביום הפרידה, אח, איך שהזכרונות גורמים לנו לנוע בחוסר
נוחות. זה היה בזמן שרק התחלתי לגלות את עצמי. התחלתי לראות בו
עוד כמה דברים. זכרתי איך הרגשתי רגשי אשמה כפולים כשהבטחנו
אחד לשני לשמור על קשר. פעם אחת כי פחדתי שאורי יגלה מה אני
חושב עליו. ופעם שנייה על ההקלה שאורי עזב ויכלתי לשים את כל
זה מאחורי. אורי ניסה לכתוב לי עוד קצת מחו''ל, ובהתחלה עוד
עניתי אבל בתקופה הזאת הוא התחלתי לצאת עם שירלי, היפה של
השכבה, היינו הזוג הראשון ורצינו לגרום לכולם לקנא. אני זוכר
שעברנו לגור ביחד בנעורים. הייתי פותח את המעטפות המצטברות
מאורי, קורא על עולם זר של נער אחר שסיפר על ארצות אחרות
ויערות ושלגים ודוחף את המכתבים למגירה.

הקשר ניתק.

גד נאנח, הוא נזכר בתקופה השנייה שהוא פגש את אורי. זה היה
בצבא, אני זוכר שאורי הגיע במפתיע לארץ, כמה ימים לפני הגיוס
ופגשתי אותו הולך בשבילים של הקיבוץ. הוא היה ונשאר גבוה,
ורזה, אבל תפס קצת שרירים, התחבקנו חזק ודיברו בהתלהבות וחזרו
להיות ידידים בדיוק כמו פעם. אורי הפך להיות עוד יותר חמוד ממה
שזכרתי, ישבנו כל הלילה, ודיברנו על הכול, אהבות, חלומות,
פחדים. אבל לא ממש על הכול. עיוותי את השפתיים. התחלתי להיפגש
באותו הזמן עם בחורים. תמיד במסיבות רחוקות, תמיד למקרים
חד-פעמיים. אלו מפגשים יותר מתוך נחיצות מאשר בשביל אהבה
אמיתית. אף אחד בקיבוץ לא ידע, אבל באותו זמן בעיקר ציער אותי
שלא יכלתי לשתף את אורי.

אורי התגייס, מיקי ויעל אימצו אותו למהלך הצבא והפכנו להיות
שכנים במגורי החיילים. בהתחלה לא ראינו הרבה אחד את השני, אבל
כשכן נפגשנו היינו מתחילים ישר בחיבוק גדול וחם,  עזה שלא רוצה
להרפות. אחר כך היינו יוצאים לבלות בערב עם החברים ובשבתות
היינו יוצאים לסיבוב בשדות. זה היה אחד הדברים שהכי אהבנו,
לצאת באביב לשדות התלתן ולהשתטח באמצע עם ידיים ורגליים
פרוסות, זה לצד זה, להסתכל ברקיע הכחול ולדבר על החיים.

שנינו הפכנו להיות לוחמים בערך באותו זמן, ולמרות היחידות
השונות, התחלנו לצאת יותר הביתה ולהיפגש יותר. הכול היה בסדר
על פני השטח, אבל כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי להיפטר ממה שחשתי
כלפי אורי, זה גדל ובער בי כמו מדורת קיץ עד הקטע בשדה. שכבנו
כהרגלנו אחד לצד השני, שדה ירוק ביום שמש יפה. הגנבתי אליו
והוא נראה כל כך שליו, אני זוכר שחשבתי, שמספיק לי רק למתוח את
היד שלי עכשיו ולגעת בו, פשוט ככה. המחשבה בערה בי, בערה בי כל
כך. 'רק מגע קטן, כאילו בטעות'. שלחתי את היד לגעת, קצה אחת של
אצבע שהכחשתי שהיא שלי ונגעתי בעור זהוב, חמים.  נשמתי עמוק
ויכלתי לשמוע נשימה עמוקה בהפתעה בצד השני. לא יכלתי להתיק את
האצבע, נשבע, ומנגיעה קלה זה עבר לליטוף, מליטוף לחיבוק,
להתגופפות ובבערה גדולה עשינו את זה.

אחרי זה, לא יכלתי להסתכל לו בעיניים, התחמקתי ממנו בכל
הזדמנות. אורי בהתחלה ניסה להגיע אלי, גשר, אבל כשהבין, העינים
שלו התקשחו והוא הניד בראש פעם אחת וזהו. משם, דברים כבר לא
היו אותו הדבר. אורי נשאר יותר ויותר שבתות בצבא, ובפעמים
שיצא, נשאר אצל חברים. הוא השתחרר קצת לאחר מכן ועזב את
הקיבוץ, יותר לא התראינו.

השתחררתי גם, עבדתי קצת ויצאתי לטיול הגדול. היו כמובן עוד
בחורים. פגשתי את ג'ף במהלך הצלילות והיחסים בינינו היו כמו
נשמות תאומות, פתוחים לגמרי, בלי מחסומים - אבל ג'ף גם לא
הפסיק לאהוב את כל שאר הבחורים. חיינו בלי מחויבויות ובכינו
ביחד מחובקים בבכי גדול כשכבר לא יכולתי וחזרתי לארץ. הייתי
מתוסבך ופגשתי את אסף במעמקי הארון ואהבנו וחיינו באהבה
ובהסתרות עד שזה התפוצץ בגדול. אפילו פגשתי את יובל במהלך
תאונה וממריבה וויכוח זה הפך לרומן לוהט, מלא עליות ומורדות.
אהבנו נואשות ביחד אבל גם הוצאנו אחד את השני מדעתו.

לבסוף, כמו מעגל שחוזר על עצמו, פגשתי שוב את אורי בקיבוץ. שוב
מילים נאמרו. שוב מבטים הושפלו, הפעם מתוך כנות וחרטה, שוב
הבטנו זה בזה ישירות הפעם, קצת יותר גדולים, קצת יותר שרוטים
באהבה, קצת יותר בוגרים. יד אחזה ביד, ושנינו התגנבו לשדה
התלתן בליל קיץ חמים, ואהבנו, כמו בראשונה ועם זאת כל כך שונה.
גד הרהר ונזכר בשיר


"אם הוא מצא אותה עלי ספון בשיט
אז היא לעד תביא לו ריח ים
אם הוא מצא אותה ביער עם הציד
ריח היער לאהבתם
אם הוא פגש אותה בכרך בין אור לחושך
אז הם ישובו אל חדרי המדרגות
ואם זמרו להם צפירות חרושת
הם יאהבו את המכונות השואגות

אבל אני פגשתיך בשדה תלתן....

על כן איני דוהר כקרון רכבת
ואין לבי נשא למרחקים
גם בשבתי בקרוסלה הסובבת
לבי אינו מכור למשחקים"

מאז, הוא לא הסתכל ימינה או שמאלה. אורי היה האחד, האחד לבנות
איתו בית, האחד להיות הורה איתו, האחד והכול.

ועכשיו?

אורי נשאר מוחשי, הוא היה חובש מוטס איפשהו, גם במלחמה, אבל לא
פה. גד נאנק בכאב. הפצע פחות כאב לו מהעובדה הזאת. כאב עבר
עליו והיד שלו מעכה את התמונה של שניהם ביחד. 'לא ככה', בדיוק
כשקנו ביחד דירה, בדיוק כשעברו לחיות ביחד. בדיוק... הזיכרון
בער בו. הוא היה כל כך מאושר והעיניים של אורי זרחו כשגד הזכיר
ילדים, לא, לא, לא, ככה, אלוהים אדירים, בבקשה!

"כי גם בתוך החפירות באש צולבת
עם העפר שעל מדי החיילים
כמו לנווה מדבר רחוק, אוהבת -
בי כל דמי, בי כל דמי מייחלים.

אל רגע בו ארד לי מן הטנק
לשדה תלתן, לשדה תלתן
אל רגע בו אקח אותך מכאן
ואשאך
לשדה תלתן."

אורי, הוא הגה בקול, והשם כאילו השיל את המתח ממנו, הגוף שלו
התרפה מהכאב.

אני אוהב אותך.

הוא הגה, מתכוון לכך יותר מאי פעם. הראש שלו נעשה כבד. אולי
הוא דמיין ואולי לא, לשמוע קול מסוקים קרב, לך תדע. גד השעין
את הראש לאחור ולאט לאט סגר את העיניים. המחשבה האחרונה שעברה
בו הייתה של יום שמש נאה על שדה תלתן.

"אל רגע בו ארד לי מן הטנק
לשדה תלתן, לשדה תלתן
אל רגע בו אקח אותך מכאן
ואשאך
לשדה תלתן."

(כל הציטוטים לקוחים מהשיר - "אבל אני פגשתיך בשדה תלתן" של
נעמי שמר ותודה רבה לה שהעלתה בי את הרגשות והסיבה לסיפור
הזה)