זה אפילו לא היה בכי חרישי,
רק כמה דמעות חצופות שזלגו להן בלי לקבל את רשותי.
אני חושבת שזה התחיל ממחשבה,
אחר כך חרטה,
אהבה,
געגוע
וידיעה שהוא לא יחזור...

לא רציתי לגעת בזה,
רציתי הרבה יותר.
שייקח אותי אליו ויחבק אותי חזק,
שלא ישאל שאלות,
שלא יבטיח הבטחות,
שיחבק.
ואם לא, אז לברוח, לקבל שקר קטן
כי אין לי כח
ודמעות מבצבצות, פורצות
גבולות.

והילד בא ושאל: "מה קרה?"
"מה זה בעיניים שלך?"

"דמעות." השבתי.
"הצטברות מחשבות וכאבים שהפכו למים,
נוזלים מלוחים".

"למה הדמעות?" שאל אותי.

"קצת כואב לי...  כואב"

"לא נורא." הוא אמר וליטף אותי -זה היה ממכר
"עכשיו נותר להביא תפוחי-אדמה וביצה ולטבול".