כשאני יושבת אצלו בקליניקה ומדברת על הא ודא, וחוזרת אחרי אותה
שעה, או שלושת רבעי השעה, אף פעם לא הצלחתי ממש לשים לב, אבל
נדמה לי שזו שעה עגולה, לפעמים אפילו טיפה יותר, אל חיי הכה
קטנים וחסרי המשמעות וגם אותם איני מסוגלת לשאת, ותוהה לעצמי
מדוע איני מצליחה להסביר את ההרגשה שנובעת מהסיטואציה, את שלל
הפרשנויות החדשות והתובנות. לא כתבתי על כך מילה עד היום,
וכמעט חלפה שנה. לא דיברתי כמעט ובכלל ומעטים אלו שיודעים, סוד
כמוס לפרה ולסוס. לא הרגשתי בנוח שם, בחדר הזה, מאלצת את עצמי
להוציא, לשפוך, להקיא הכל, את מה שיש ואת מה שאין, ואת מה שלא
ידוע, מחכה לאיזו ישועה טיפשית, ולמרות זאת מבינה עד כמה כל זה
באמת נחוץ לי, ועודני בספק עד כמה פרקטי לחיי.

אז אנחנו מכירים כבר כמה חודשים. ליתר דיוק, הוא מכיר אותי.
העזתי רק לאחרונה לצאת בהצהרה שלא עוד, גם אני צריכה לדעת דבר
מה על אותו האיש שיושב מולי ואני תולה בו תקוות כה גדולות,
כיוון שעד אותה נקודה ידעתי שהוא בסך הכל בנאדם אך לא הרגשתי
זאת. מבחינתי הוא היה סוג של עושה קסמים, יישות מושלמת מנטלית
ונפשית, כזו עם תשובה לכל שאלה ופיתרון לכל בעיה. נאיבית, כבר
אמרנו? אני נוטה לקחת את הדברים בדיוק כפי שהם מוצגים לי,
בדרכם הפשוטה ביותר, לכן, לדוגמה, קשה לי מאוד לקבל ציניות.
למרות שאני מבינה אותה, עדיין מספיק חסרת ביטחון בשביל לחשוב
שהמשורר מתכוון לשחור כשהוא אומר שחור, ומתכוון ללבן כשהוא
אומר לבן, או לפחות אוף ווייט. האפור קיים בתודעה אך לא ברגש,
והפגיעות חוצה כל גבולות דווקא ברגעים האלו.

העזתי, והחלתי בבוחן פתע לאותו האיש שיושב מולי, בעודני תוהה
מיהו הברנש, אילו מחשבות חולפות לו שם בראשו המלומד, עם אילו
תסביכים עצמיים הוא התמודד ולאילו מסקנות הגיע. באיזו צורה
מתנהלים חייו ודרך אילו משקפיים הוא רואה את העולם. רנטגן,
אולי? האם הוא כל יכול? הלא נמאס לו גם לפעמים לשמוע את פטפוטי
הביצים של לקוחותיו כל יום ויום? האין זה מייאש כשעובר הזמן
ודבר לא נשתנה? האם הוא מרגיש מסופק? כיצד הוא רואה את
הפציינטים שלו, כיצד הוא רואה אותי? האם הוא חושב עלי מחוץ
לשעות הקבועות? מחוץ ללגיטימציה, מחשבות זימה אולי? האם הוא
יכול לרפא אותי? שאלתי וקיבלתי תשובות, אך לא שאלתי הכל. יש
דברים שאני מפחדת לדעת.

כבר שמעתי בעבר על מטופלים שהתאהבו בפסיכולוג שלהם, ולהיפך. עד
לא מזמן פסלתי את האפשרות הזו על הסף אך עכשיו אני רואה בבירור
כיצד זה ייתכן. לא אומר שזהו המצב אצלי, אך הקרבה הזו לאדם
שמבין אותך כל כך יכולה להטעות, לבלבל, וכשאתה מתאהב כל
התפאורה מסביב חודלת מלהיות פקטור. אז מה אם גילו הוא כשל אבי.
אז מה אם הוא נשוי ויש לו ילדים. אז מה אם אני פה על תקן
מטופלת, אז מה אם אני מוציאה מכיסי 380 ש"ח בסיום כל מפגש
ומפקידה אותם בידיו. את הנתון האחרון הייתי מאוד קרובה להשוות
למפגש עם זונה, רק זונה בהיבט הנפשי ולא הפיזי, אך ההשוואה הזו
לא מדוייקת, כיוון שהוא אינו מספק לי פורקן מלא, אלא חלקי.
למעשה, עוד לא מצאתי את זה שארגיש פורקן נפשי מלא איתו. אהוביי
לא היו פסיכולוגים והפסיכולוג שלי לא אהובי. אלו שני פורקנים
שונים שמשלימים עצמם בתוכי, ועד שלא אשבע משניהם, ומאותו מקור,
לא אהיה רגועה לעולם. ולכן לא אוכל להיות שלמה עם מן השוואה
שכזו, כיוון שחרמנות נטו קיימת בהרבה אנשים. לעומת זאת, ובכל
זאת, כן אוכל להשוות את עצמי לאדם שהולך לזונה כי הוא חרמן,
אבל גם כי הוא מחפש קצת חום, קרבה, מישהו שיגרום לו להרגיש
שהוא שווה משהו, אפילו אם זה רק לזמן מוגבל ומתוקצב, והוא לא
מצליח למצוא את כל אלו בחוץ, בעולם, מרגיש את הבדידות זורמת
בדם שלו, מחדשת את עצמה עם כל פעימת לב, והוא לא רגוע באמת, אף
פעם. הרי לכם מסקנה מספר 481 על עצמי.

אני לא מצליחה להסביר לאנשים מבחוץ איך זה מרגיש להיות מפוענח
עד העצם, עד המקומות הקטנים ביותר בנשמה שלך, כאלו שלא שמת לב
שהם כלל קיימים. עוד לא בטוחה לחלוטין עד כמה באמת כדאי להבין
את עצמך ברמות הללו, עד כמה באמת יעיל. אדע את עצמי, אדע מה
מניע אותי, אנסה להילחם, אחשוב שהצלחתי אך אחטוף את עצמי
בפרצוף. אלו שמאמינים בגורל יבינו את כוונתי. לא משנה כמה תנסה
לשנות את פעולותיך ובחירותיך, בסופו של דבר תגיע לאותה נקודה.
רק שכאן תהיה מודע לכל התהליך, תאשים את עצמך יותר, גם על כך
שלא הצלחת לשנות דבר למרות הכל, תשנא את עצמך עוד יותר, תתאבד.
ואולי לא, מי יודע.

כן, ייתכן שאני קצת פסימית. ה"קצת" היה ציני, רק לשם ההבהרה.
מי יודע, אולי אתם כמוני. כך או כך, אט אט אני הופכת למכורה
לאלו התובנות על עצמי ועל חיי, חייבת לבחון כל דבר על שלל
היבטיו ולא סומכת על עצמי או על אחרים שידעו, אלא אך ורק על
אותו האיש היושב מולי ומתווה לי את הדרך. כן, אני יכולה לראות
מדוע אנשים לא יוצאים באמת אף פעם מהמעגל הזה. מי שהיה תלוי
נשאר תלוי, רק שעכשיו זה עושה לו חור בכיס. ובכל זאת, זה עושה
לי טוב לבוא לשם פעם בשבוע, מן סחיטה לספוג המטפטף שהוא הלב
שלי, מכין את עצמו לעוד שבוע של התמודדות. אז איך אני אמורה
להילחם בזה? האם אני כלל צריכה? האם יש בכלל על מה להילחם או
שהמלחמה נמצאת רק בראש הפרנואידי שלי?

עד מתי פב' 87...