לא לחינם היו הימים האלה שביליתי בחברתם של האנשים האלה.

כשהבוקר היה מופיע מעל לגבהות מצפון, לא היה לנו ספק שזאת
יכולה להיות הזריחה האחרונה שלנו. כל אחד והפק"ל שלו היה נאבק
בקימורי הדרך ובחולשות של עצמו. לירון הנגביסט היה תוף אחד
יותר מידי, לאלכסיי המאגיסט היתה גישה גרועה, ויחיאל היה תמיד
מאחור. ורק יוסי היה מושלם, הוא היה המ"מ, כולנו הינו גפרורים,
והוא קיבל מספר, שתים! דודו היה מגיע אליו עם הקשר ולשניהם היה
מבט לשניה. המבט שאף פעם לא הייתי שוכח.

הפגזה כבדה לא היתה בעיה. לא. הלכנו, הלכנו כי לא היה מה
לעשות...
כשיוסי אמר לשכב, יכולת להתווכח, אבל למרות הכל שכבת - גם על
מוקש הינו שוכבים בשביל יוסי. ויוסי אמר ללכת. היום השלישי
שהלכנו, ביום הראשון הינו רצים בהפגזה, אבל לאיו"שניקים כמונו
לא היו רגליים. לא יכולנו לרוץ אחרי החצי יום הראשון.

אני תמיד רציתי להיות חובש, לא בגלל כלום, רק רציתי לשמוע על
עצמי "אתה רואה את ההוא, הוא הציל אותי פעם.." אבל הפעם לא
באה. שנתיים סחבתי על הגב ציוד שמיכלית לא יכלה לסחוב, והכול
בשביל פעם אחת שמישהו יצעק "חובש! פצוע!!!". ואז מתוך העשן
האביך אופיע אני ואזחל ואנשוף, ואצרח ואתן כפות בפנים, ויוציא
ציוד ולא יתבלבל, וידאג לפצוע.

העבדה שלנו היתה דודו. דודו אשכנזי הקשר האגדי - האיש הכי
מצחיק בתבל וגאוות היחידה הפרטית שלנו. בין דילוג לדילוג דודו
הקשיב ל"מדונה" - הוא היה מתרכז בנקודה באדמה ומצמיד את ידו
לאוזן הימנית. הוא היה חייל מצוין, הוא עשה הכל כנדרש. הוא לא
ירה כדור אחד בקרב הזה אבל הוא יזכר לעד. כשיוסי נופף לנו
להתקדם עוד דילוג דודו לא צרח עלינו, כמו שהיה תמיד עושה, הוא
פשט המשיך לתקוע מבט מרוכז בבולדר לשמאלינו. יוסי לא שם לב
ודילג. גם אילוז לא שם לב - כיתה א' דילגה. כיתה ב', היתה
פרושה רחוק ואותה לא ראיתי בכלל, אבל את דודו ראיתי. מסיקה
הסמל ואני הינו אחרונים, הוא צעק עליי משהו, אבל הפגז שנפל עשר
מטר ליד הבולדר שריתק את דודו
השתיק את מה שהוא אמר. אני והוא תפסנו מחסה כמו בטירונות, עם
ידיים מעל הראש. הדבר הבא שראיתי, היה מסיקה נאבק ב - ת.א. שלו
ואני מרגיש בחילה.

הפעם הבאה שפקחתי את העיניים הייתה במקום יותר חשוך.
"אבל אין לנו חובש!!! מה אני אמור לעשות עכשיו?! עבור.
בן-זונה..."
"יוסי אני לא יכול להמשיך, כל הכיתה שלי מיובשת. דרור קיבל הלם
קרב, הוא לא אכל יום וחצי."
"תקשיב לי, אבל תקשיב כמו שצריך, אם אתה תתחיל לבכות לי עכשיו
אני דוחף לך את הזין עד השקדים."
"אני... אין... הוא לא אכל כמעט יומיים. תשיג לנו א', הלכנו
הכי הרבה בפלוגה."
"מי אמר לך? אתה חושב שאני לא הלכתי? כל מטר אני ניווטתי, פעם
ראשונה שאני בחור הזה ואין לי מושג... לא משנה מה, אנחנו
מסיימים את המשימה. אתה מבין אותי מסיקה?"
עכשיו שהתחלתי להרגיש שוב את הבחילה הכל התחיל להתבהר לי. הינו
בתוך בית. דודו היה שכוב ליד הדלת, מחזיק את ה"מדונה" ומסתכל
לתוך החלל. הייתה לו כוויה על הלחי, וכמה רסיסים קטנים, למה אף
אחד לא טיפל בו?
"חופ'י? אתה חי?"
"אני חי, בקושי אבל..." עניתי לקול שהגיע מאחורה, שגיא חייך
חיוך של שבע-מאות שיניים.
"יש לך בעיה רצינית, חצי מהאנשים מיובשים.רוצה להתאמן על
עירוי?"
"רגע..." התחלתי לקום ונשענתי על היד, ובאותו הרגע הרגשתי
כאילו מישהו שבר לי את היד.
מעדתי חזרה לתחת, עם מבט מופתע "תרגע חופ'י, אתה לא במצב לטפל
עכשיו."
מטח אוטומטי נשמע על הקיר, ודודו נפל. הוא התחיל לדמם - שט"ד
פורץ מהמגב העליון. הדבר הראשון הוא עשה היה להיכנס למצב
ולשחרר שתי כדורים. נשמעו שתי יריות וצעקה.
"הותקלנו מקרוב! לתפוס מחסות ולחפות מהפתחים!!! " יוסי זרק
רימון ומשך את דודו לתוך החדר. רציתי לתפוס את הנשק שלי ולרוץ
לעזור לדודו, ואז הבנתי. בתוך כל הבלגן והיריות הבנתי שאין לי
ידיים.
אין לי איך לתפוס את הנשק - אין לי איך לטפל בדודו.

חופ'י, ככה קראו לי, אפילו המ"פ בטח בי. ידעתי הכל מ - א' ועד
ת'. היה לי את כל הציוד שיכולתי לחשוב עליו. הם ידעו שמחלקה
שתיים תיהיה בראש ותספוג הכי הרבה, אז שלחו את החופ"ל להיות
הכוח הרפואי. הם אמרו ליוסי, שהם מקנאים בו, המ"מים האחרים, גם
עם הוא יתקל, הכי הרבה יקבלו טיפול טוב. הכי הרבה ישרדו. כנראה
שלא הפעם.

התחבושות המזוהמות על הידיים שלי וקשירות הח.ע המאולתרות גרמו
לי שוב לאיבוד הכרה קצרצר ולאחר מכן לבחילה איומה. הקאתי מיצי
קיבה חמוצים וחזרתי לשבת אל מול הקיר. דודו שכב בצד הפנימי של
החדר והקשיב לקשר ב"מדונה". אותו מבט מקובע בעצם בחלל ריק,
אותו חוסר תנועה, אותה נחישות בפניו הקפואים. אני בטוח שעד
עכשיו הוא יודע יותר ממה שהולך ברשת מכל אחד בפלוגה. בינתיים
המחלקה ניהלה קרב יריות. הכיתה של מסיקה ישבה בחלק המזרחי
ואלכסיי שיחרר צרורות רוחב - בצד השני ירון נאבק במעצור עם
הכתה של שגיא על החלונות המערביים. יוסי צעק לתוך קשר, שמאיפה
שאני הייתי, נראה כאילו לא עבד.

ואז פרץ מתוכי זרם הדמעות הראשון. חוסר האונים, דודו, הידיים
שלי, אבל בעיקר חוסר האונים הוציאו את זה ממני. כל הכאב שהצטבר
בתוכי מאז כיתה ו', לא הוציא ממני אפילו טיפה, אבל לזה לא
יכולתי לשים מחסום. צעקתי וכיסיתי את הפנים עם הגדמים של
הידיים שהיו לי פעם - ואף אחד לא שם לב אליי.

את השאר אני לא זוכר. אני לא זוכר את הבלבול בפקודות, אני לא
זוכר את ההסתערות של שגיא (הוא תמיד היה ראשון). אני לא זוכר
את הרימון שחיסל את מסיקה, לא את מסע האלונקות בחזרה לנאפ"ל.
למרות שמצ"ח ידעו את כל זה - אני לא זוכר כלום.
אני גם לא יודע עד היום איך נכרתו כל האצבעות מעל כף יד ימין
ונתלשה הזרוע השמאלית. איך זה שדודו ישב ליד הדלת. איך זה
ששגיא הסתער כשיוסי צעק "לא להסתער". איך יוסי נהרג. איך
קיבלנו את הרימון ולמה דווקא מסיקה קפץ עליו. ככה אמרתי למצ"ח.
אבל מה שאני לא אמרתי להם זה שאני גם לא יודע איך שרדתי.