אם גורל הוא עיוור
אז איך הדרכים הריקות הובילו אותך לחיי?
ואם לזמן אין לאות
אז איך מחוגי השעון עצרו כשאחזת אותי?

בין ערימות השברים שהיו לי עוצמה
חיברת נימים של עצבות
רקמת לי בוקר מהחשיכה
כשכבר התרגלתי למות

אם הייתי שלמה
הייתי ודאי נאחזת ולא מוותרת לך
ואם היית הולך
הייתי ודאי מבינה ורק מחייכת אליך

הייתי סולחת ברגע לכל חולשותיי
עוטפת אותי ברכות
שמחה שזכיתי לדעת אותך
ושוב מתרגלת למות

ואיך שהייתי עכשיו מחבקת חזק
חופנת ראשי בחולשות
פותחת את כל התיבות במרתף
ולא מפחדת לחיות

אם הייתי פשוטה
הייתי ודאי מאושרת
הייתי ודאי איתך