העידן הזה
התחיל בערך
כשצפתי מעל פני המים
של הבריכה השקטה
שהייתה כה מתוקה
אותה שכחתי בינתיים
הבריכה היבשה
משוועת היא למים

מפרפר אני באוויר
בתוך האין הגדול
הטעם כה מריר
זה מזכיר לי שמיים
חשוכים ועגומים
אך בין טלאיי המרבד
קורצים אליי הכוכבים

נפשי כה חשקה
לקטוף לה כוכב
אחד שכזה
שאותה באמת יאהב

ביחד יטיילו הם
בשביל אל הבריכה
אני בגפיים רועדות
קורא את המפה
מחכה אני לאות
פניה חתומות

בעדינות מושלמת
היא נוטלת את הקלף
משרטטת לי עוד רמז
אל האוצר הנכסף
אני שולח יד
מרגיש איך אני עף

היא קורעת את הדף
גוזלת ממני
טיפה אחרונה של נחת
הלאה משם אני נהדף
ממשיך כמו ריקושט
מהפח אל הפחת

אני רוצה להגיד המון המון תודה לנופרי!
המוזה שלי! החמודה שלי!
שעזרה לי להבין את עצמי, כמו שעד עכשיו לא הבנתי אף פעם.
ומשם בא השיר הזה.
אחרי ארבעים שנה במדבר.