הרחוב היה כמעט ריק. לא היו הרבה אנשים שהסתובבו שם בשעות
הקטנות של הלילה, ובעצם גם ביום הוא לא היה פעיל במיוחד. קליאו
הייתה בדרך חזרה הביתה מחברתה. היא תמיד פחדה קצת ללכת ברחובות
לבד בלילה, אבל שכנעה את עצמה שאין פה באמת שום דבר שצריך לפחד
ממנו.
 "היי."
היא הסתובבה כשנשמע קול מאחורי גבה. מולה עמד ונשען על הקיר
נער גבוה, בעל שיער שחור ארוך ועיניים אפורות, לבוש בג`ינס
בלוי וחולצה וז`קט שגם הם היו שחורים - וכל אלה עמדו בניגוד
לצבע העור שלו, שהיה בהיר מאוד, כמעט לבן.
כשקליאו ראתה אותו, היא קצת נרתעה והחניקה נשימה. היא לא ציפתה
לפגוש אף אחד באמצע הרחוב, ובטח שלא מישהו שיפנה אליה.
 "מי אתה?" היא שאלה.
 "קוראים לי גארט." הוא אמר. "את נראית לי אבודה."
 "מה? למה אתה חושב ככה?"
 "איזו עוד סיבה יש למישהי להסתובב פה לבד באמצע הלילה?"
 "אם לא אכפת לך, מה שאני עושה פה זה לא העסק שלך. עכשיו באמת
שאני צריכה ללכת."
 "חכי!" הוא התחיל להתקרב אליה לאט. "ומה אם אני אגיד לך,
שאני יכול לתת לך משהו כל כך טוב, שבחיים לא העזת אפילו לחלום
עליו?"
 "על מה אתה מדבר?"
 "מה דעתך לקבל ממני טיול קצר בעולם שלי? אני מבטיח לך שאחרי
לילה אחד, לא תרצי יותר לעזוב לעולם."
הוא המשיך להתקרב אליה. היא התחילה להתרחק. הקול שלה רעד, היא
רצתה פשוט לברוח משם, היא ידעה שזה מה שהיא צריכה לעשות. אבל
משהו בתוכה לא נתן לה.
 "תקשיב, אין לי מושג על מה אתה מדבר, אבל זה לא נראה לי.
בבקשה תעזוב אותי."
 "אני מחזיק אותך פה בכוח?" הוא שאל. "אם את כל כך רוצה ללכת,
למה את עוד פה?"
כי אתה לא נותן לי ללכת, היא רצתה לצעוק. משהו משך אותה אליו,
היא פשוט לא יכלה להגיד מה. המרחק ביניהם היה עכשיו סנטימטרים
ספורים בלבד, והיא כבר הפסיקה להתרחק.
 "טוב, אולי רק טיול קצר..."
היא בקושי סיימה את המשפט, והוא נישק אותה. הלשון שלו הסתחררה
בתוך פיה, והיא הרגישה שכרון חושים כמו שהיא מעולם לא הרגישה
מנשיקה. למעשה, כמו שהיא מעולם לא הרגישה.
הוא עזב את שפתיה והתחיל לרדת למטה. הוא נישק אותה על הסנטר,
על הצוואר, על הכתף - ופתאום נשך אותה. היא צרחה כשהוא נעץ את
השיניים בצווארה, וכבר התחילה להרגיש איך היא נחלשת, בלי שום
אפשרות לעשות משהו. לבסוף היא הצליחה להדוף אותו מעליה בשארית
כוחותיה. אבל עכשיו היא כבר התחילה להרגיש איך היא כמעט
מתמוטטת, בטוחה שזה הסוף, והוא רק מסתכל עליה במבט מזמין.
ופתאום, משום מקום, היא הרגישה שהיא יודעת מה היא צריכה לעשות.
היא תפסה אותו ונשכה אותו בכל הכוח, שהתחיל לחזור אליה. היא
מעולם עוד לא הרגישה בעבר כל כך חזקה, כל כך מאושרת. היא שתתה
את דמו בתאווה עד שהוא הצליח לנתק אותה ממנו.
 "השתגעת?" הוא שאל אותה.
אבל היא כבר הייתה באופוריה, וליקקה את שאריות הדם משפתיה.
 "אני כל כך אוהבת את העולם שלך, גארט."

קליאו וגארט יצאו מהרחוב והתחילו להסתובב בעיר, שהייתה כמעט
ריקה מאדם. רק כמה חתולים הסתובבו ברחובות בחיפוש אחרי שאריות
אוכל בפחים, אבל כשהיא ניסתה להתקרב אליהם, הם ברחו ממנה,
כאילו הם יודעים מה היא מסוגלת לעשות להם. אבל היא לא התכוונה
לעשות להם כלום. מעבר לעובדה שקליאו תמיד אהבה חתולים, זה פשוט
נראה לה בזבוז זמן להתעסק איתם. לא לפגוע בהם, ובעצם גם לא
ללטף אותם, פשוט להתעלם מהם. פתאום היא הבינה שהיא רוצה רק דבר
אחד. כל מה שהיא רוצה עכשיו, הוא רק לטעום בפעם הראשונה את
הנוזל העסיסי והמרווה שנועד לה. באמת שהגיע הזמן.
אחרי כמה זמן, הם הגיעו לרחוב הראשי וראו שם חבורה של נערים
יושבים מאחורי אחד המבנים, מדברים וצוחקים.
 "חכה כאן, תן לי לטפל בהם." אמרה קליאו.
 "עזבי אותם, הם לא קליינטים טובים." ענה לא גארט.
 "לי הם דווקא נראים מצוינים."
 "מותק, קחי עצה ממישהו ותיק כמוני בתחום. לא ייצא לך מזה
כלום, רק תסתבכי בצרות."
אבל היא כבר לא הקשיבה לו. היא התרחקה מגארט והתחילה להתקרב
אליהם, מפזרת את שיערה כמה שיותר, פותחת את המעיל ומאמצת את
ההבעה הסקסית ביותר שאפשר. היא נשענה על הקיר של המבנה והביטה
בהם בעיניים בוחנות, והם הבחינו בה כמעט מייד.
 "תראו, תראו מה יש לנו כאן!" אמר אחד מהם.
קליאו לא אמרה כלום ורק סימנה לו להתקרב אליה עם האצבע. הוא לא
היסס לרגע ומייד קם והתקרב אליה. היא העבירה את האצבע על השיער
שלו, על הלחי, הסנטר, הצוואר, הכתף - ובתנועה חדה תפסה אותו
ונעצה בו את ניביה, מרגישה אותו נאבק ואז נחלש בבת אחת. כל
החברים שלו נטשו אותו, צרחו וברחו משם, ואף אחד לא יעזור לו
עוד. הנוזל החם פרץ מצווארו בכמויות והחליק בגרונה, היא רצתה
לשתות את הכול, אבל הפה שלה כבר היה מלא והתחיל לטפטף על סנטרה
ולהכתים את בגדיה, אבל לא היה אכפת לה. לבסוף היא שיחררה אותו,
וגופתו הלבנה נשמטה על המדרכה.
קליאו עצמה את עיניה והטתה את ראשה לאחור בתענוג, ובלעה את כל
מה שנזל על סנטרה מדמו של הנער, שעכשיו כבר לא הייתה בו תועלת.
היא פקחה את עיניה ועכשיו ראתה: המבנה הזה היה הכנסייה. צלב
גדול התנוסס על הגג, וקליאו המבועתת נאלמה בבת אחת. היא רצתה
לצעוק אבל לא יכלה, ורק הלכה אחורה, מתרחקת כמה שיותר מהצלב,
עד שנתקלה במשהו שתפס אותה מאחור. זה היה גארט.
 "היי, מה קורה אתך? זה השפיע עלייך יותר מדי, אני רואה."
 "גארט, קח אותי מפה." היא הצליחה ללחוש.
 "זה בסדר." הוא אמר. "אין לך מה לדאוג."
הוא תמך בה והתחיל לקחת אותה אל מחוץ לרחוב הראשי, בחזרה לרחוב
צדדי וריק. הם נכנסו לתוך בניין גדול וחשוך, שנראה ישן מאוד.
קליאו התיישבה על המדרגות, והוא ישב לידה וחיבק אותה חזק.

הם לא ידעו כמה זמן הם ישבו ככה מחובקים, אבל קליאו כבר התחילה
להתעייף.
 "אני לא חושבת שאני יכולה להישאר ערה עוד הרבה זמן."
 "זה בסדר. גם ככה אני צריך ללכת."
 "טוב." היא אמרה. "ניפגש שוב מחר בלילה?"
 "אני לא חושב." אמר גארט.
 "למה לא?"
 "תראי, את אחת הבחורות הכי אנרגטיות שראיתי בחיים שלי, ובאמת
שהלילה הזה היה חוויה מיוחדת בשבילי. אבל בכל זאת אני לא חושב
שכדאי שניפגש שוב. יש עוד הרבה אנשים שאני צריך לקחת לעולם
שלי, ולא כדאי לי לבזבז את הזמן עם בחורה אחת."
 "לבזבז את הזמן?"
כל העייפות של קליאו נעלמה כלא הייתה, היא קמה על הרגליים
וגארט אחריה.
 "חשבתי שאכפת לך ממני! אתה רק השלית אותי כל הזמן הזה!"
 "השליתי אותך? אני אפילו לא יודע איך קוראים לך, מאיפה הגעת
לזה?"
 "אתה רוצה להגיד לי שלא הייתה לי שום משמעות בשבילך?"
 "אני אף פעם לא אמרתי לך שאני מתכוון להישאר אתך כל החיים,
אם זה מה שחשבת אז חבל מאוד."
 "חבל מאוד בשבילך!"
קליאו נתנה לו סטירה בכל הכוח שלה, עד שהוא עף הצידה, פגע
במעקה של המדרגות ונפל עליהן. דם התחיל לנזול לו מהלחי, במקום
שציפורניה של קליאו פגעו בו. היא רצה במורד המדרגות לכיוון דלת
הבניין.
 "חכי!" צעק גארט.
היא לא הקשיבה לו. היא הגיעה לקומת הכניסה ופתחה את הדלת, ומיד
אור השמש שטף אותה. היא לא ידעה שהיא הייתה בתוך הבניין החשוך
כל כך הרבה זמן, עד שהשמש כבר הספיקה לזרוח. האור סנוור אותה
בעוצמה שהיא מעולם לא הרגישה בעבר, היא לא הצליחה לעצום את
העיניים, הלב שלה הלם בפראות והיא הרגישה שהיא לא יכולה לסבול
את זה יותר.
הלילה הגיע לקצו.

גארט ישב בתוך התא, כשהדלת נפתחה ושני שוטרים נכנסו פנימה. אחד
מהם היה מבוגר וחסון, השני היה צעיר ונראה אדיש למדי. השוטר
הצעיר נשען על הקיר בשעמום בזמן שהמבוגר התקרב לגארט.
 "עשינו את הבדיקה." אמר השוטר המבוגר. "מצאנו בדם של הנערה
בדיוק את אותו חומר שהיה בדם שלך. כדאי לך להסביר, וכדאי לך
מאוד שזאת תהיה האמת."
הוא השפיל את מבטו.
 "פגשתי אותה בלילה. דיברנו קצת עד שבסוף התנשקנו, ואז...
העברתי לה שפיץ."
 "העברת לה מה?"
 "אתה יודע, שפיץ. בול. קרטון. לא חשוב איך תקרא לזה, לא
ידעתי שזה ישפיע עליה ככה."
 "אהה, לא ידעת. אם ככה הכול בסדר." אמר השוטר. "אתה יודע כמה
האישונים שלה היו מורחבים? תוסיף את זה לכל הסמים בגוף שלה,
ולא פלא שהיא מתה רק מלהסתכל על השמש! נראה אותך מסביר את זה
לאבא שלה."
גארט לא אמר מילה. השוטרים יצאו מהחדר, כנראה להביא את ההורים
של קליאו. גארט נשען אחורה בכיסא, וטמן את ראשו בכפות ידיו.
אפשר לחשוב מה קרה, הוא חשב, אז ילדה אחת מתה. אפשר לחשוב. זה
לא שהקיום שלה משמעותי במיוחד לעולם הזה, בדיוק כמו כל שאר בני
התמותה האומללים האלה. הם לעולם לא יבינו שהם סתם יצורים חלשים
ועלובים לעומתו. הוא הדבר האמיתי.