כשאורן היה בן 29 עשינו לו מסיבת הפתעה בבית שלו בתל אביב. לא
משהו רועש והמוני, רק באנו אליו כמה חברים, בישלנו קצת אוכל
שהוא אוהב, ראינו את "תאומי הדיסקו" עם אלין קסידי וסיליאן
מרפי, וכשהסרט נגמר בחצות, המסיבה התחילה להתפזר. אחרי הכול,
רובנו היינו צריכים לעבוד למחרת, וחלקנו גם תלויים בתחבורה
ציבורית, וגם לאלה שגרים בתל אביב לא מומלץ במיוחד להסתובב
בחוץ בלילה.
לבסוף נשארנו חמישה שהתכוונו להישאר לישון אצלו. חוץ ממני
ומאורן, היו שם גם תום, הידידה הכי טובה שלי, עם השיער השחור
והעיניים המדהימות; ליאורה, השותפה לדירה של אורן; ורינה, שלא
ממש הכרתי עד אותו ערב, אבל נראתה דיי חמודה.
אף אחד מאיתנו לא רצה במיוחד ללכת לישון, אז החלטנו להישאר
ערים כמה שאפשר. אני ורינה היינו היחידים מבין אלה שנשארו
שהיינו צריכים לקום מוקדם למחרת, אבל כמובן שלא רצינו לפספס את
כל הכיף, ובגלל זה החלטנו להמשיך את המסיבה עם כולם. הבעיה
היחידה הייתה שאחרי שדיברנו קצת, לא מצאנו מה לעשות.
 "אתם יודעים, תמיד השקט שאחרי המסיבה הוא הזמן הכי טוב."
אמרה תום. "כולם עוד עם כל האנרגיות, וכשאין הרבה אנשים מסביב
קל יותר לשחרר אותן."
 "השאלה היחידה היא איך בדיוק." אמרה רינה. "הצעות, מישהו?"
אחרי שתיקה צורמת של כמה שניות, כולם הסתכלו עליי ועל תום.
 "מה?"
 "כלום, פשוט אתם הכי צעירים כאן." אמר אורן. "בטח אתם זוכרים
מה הייתם עושים במסיבות בתיכון."
 "משתכרים המון. תגידו, מה זאת הגילנות הזאת?"
 "כן, בטח גם אתם זוכרים." אמרה תום. "אורן, נכון שהיה לך יום
הולדת, אבל זה עדיין לא הופך אותך לסנילי."
 "בסדר. בואו תהרגו אותנו."
שנייה לפני שהיינו חוזרים למועקה של השתיקה, רינה הייתה זאת
שזרקה את ההצעה.
 "מישהו זוכר את המסיבות של כיתה ד'?"
 "מה את מציעה, שנשחק אמת או חובה?" שאלה ליאורה.
 "למה לא? זה דווקא נחמד."
 "אוי, שנאתי את המשחק הזה." אמרתי. "אף פעם לא הייתי יוצא."
 "מישהו זוכר את המשחק שבע דקות בגן עדן?" שאלה תום.
 "כן. גם לזה אף פעם לא היו בוחרים אותי."
 "עידן, תפסיק להיות כזה אנטי!" היא אמרה. "אתה יודע מה? אני
בוחרת אותך עכשיו."
 "מה?"
 "אני מזמינה אותך לשבע דקות בגן עדן איתי. מה אתה אומר?"
זאת הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה. כשמדובר בתום, אפילו שבע
שניות איתה יכולות להיות גן עדן.

אני ותום נכנסנו למטבח, רחוקים מכל השאר, רק היא ואני.
התיישבתי הכי קרוב אליה שאפשר, מחכה לשמוע ממנה את מה שקיוויתי
אליו.
 "תקשיב, עידן... בקשר למה שאמרת לי לפני כמה ימים..."
 "חשבת על זה?"
 "כל הזמן." היא אמרה. "אני מצטערת, אבל אני פשוט לא חושבת
שזה יעבוד בינינו."
השפלתי את המבט, ופתאום הרגשתי כל כך אידיוט. איך יכולתי לחשוב
שיש לי סיכוי עם מישהי כמו תום? היו כל כך הרבה דברים שרציתי
להגיד לה, אבל שום דבר לא היה יכול באמת לתאר את מה שהרגשתי
כלפיה. אבל ידעתי שאני חייב להוציא את זה איכשהו. אם היא לא
רוצה אפילו לתת הזדמנות לזה שיהיה בינינו משהו, כנראה שהיא לא
יודעת עד כמה אני אוהב אותה.
 "אני מצטערת." היא אמרה אחרי ששתקתי זמן רב.
 "אבל... למה?" שאלתי אותה. "את יודעת כמה זה חשוב לי."
 "כן, אבל אני פשוט לא חושבת שאני יכולה להיכנס לקשר עם מישהו
שכל כך לא מעריך את עצמו. אם אתה רוצה שתהיה לך אהבה, אתה צריך
קודם כל לאהוב את עצמך."
 "אני יודע, אבל תראי..." ניסיתי לעבור בראש שלי על כל הדרכים
להגיד את זה. "תום, אהבה זה הדבר הכי חשוב לי בחיים, יותר מכל
דבר אחר. אני בן 20 ובחיים לא הייתה לי אהבה, אפילו לא הייתה
לי חברה ליותר משבוע. אם הגעתי למצב כזה, כנראה שמשהו דפוק
אצלי."
 "לא נכון. אתה בן אדם מקסים, באמת, אתה ממש חשוב לי ואני
רוצה להיות ידידה שלך."
 "אז איך זה שכל פעם זה נגמר כמו עכשיו? כל פעם מישהי אומרת
לי שהיא לא רוצה איתי כלום מעבר לידידות, ואני מנסה להגיד
לעצמי שבפעם הבאה יהיה יותר טוב, וזה לא קורה. נראה לי שבחיים
לא תהיה לי אהבה."
 "אל תחשוב ככה. תהיה לך, אני מבטיחה לך."
 "את לא יכולה לדעת."
 "אני כן."
היא החזיקה לי את היד, והסתכלה לי בעיניים. העיניים המדהימות
שלה פשוט עשו לי צמרמורת, עכשיו יותר מתמיד, כשידעתי שאני לא
אהיה שלה. לא רציתי להאמין שזה לא יקרה, אבל ידעתי.
 "תקשיב, המצב שלי לא טוב יותר משלך. גם אני צריכה עוד ללמוד
לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי כמו שאני, ובגלל זה אני יודעת איך
זה בשבילך. גם לי אף פעם לא היה מישהו רציני, ואתה לא יודע כמה
הייתי רוצה."
 "אבל את יכולה." אמרתי לה. "אנחנו יכולים להיות ביחד אם את
רוצה. אני מאמין שאני יכול לעשות אותך מאושרת, בדיוק כמו שאת
תעשי אותי מאושר. כל מה שאני רוצה זה שתתני לנו הזדמנות, למה
את לא מוכנה אפילו לנסות?"
 "כי אני יודעת שזה לא יעבוד." היא אמרה. "אני לא מרגישה את
זה. אין טעם לנסות אם לא מרגישים כלום."
 "אולי אם תתני הזדמנות, זה יבוא."
 "אבל למה לגרום לזה לבוא? לא היית מעדיף שזה יבוא בטבעיות?"
 "תום, אני התאהבתי בך מהפעם הראשונה שנפגשנו. לא אכפת לי איך
זה יבוא, כול עוד זה יהיה איתך." אמרתי לה. "כל מה שאני רוצה
הוא להיות איתך. כל השאר לא משנה לי בכלל."
בשלב הזה כבר הייתי כל כך קרוב להתחיל לבכות, וכנראה זה מה
שהיה קורה אם לא היו עוד אנשים מסביב. אבל הדקות נקפו, ולבסוף
הגיע הרגע שהיינו צריכים לצאת מהחדר ולחזור לכולם.

כשחזרנו לחדר, כבר לא היה לי מצב רוח לכלום. כולם גם ככה
התחילו להיות עייפים, אז תוך זמן קצר החלטנו לסיים את הערב.
תום, רינה ואני הלכנו לישון על מזרונים בחדר עם אורן וליאורה,
שנרדמו תוך זמן קצר בכפיות.
 "אני לא מצליחה להבין אם יש ביניהם משהו." אמרה רינה. "הם
ישנים ביחד, אבל בשאר הזמן לא נראה כאילו יש ביניהם משהו בכלל
מעבר לידידות."
 "לכי תדעי."
אם יש ביניהם משהו, חשבתי, אולי הם לא יודעים כמה מזל יש להם.
רק אני שוב נשאר לבד. הסתכלתי הצידה וראיתי את תום שוכבת ממש
לידי, כל כך שלווה, העיניים עצומות והחזה עולה ויורד עם כל
נשימה. מעולם לא רציתי אף אחת כמו שרציתי את תום באותו רגע.
אבל ידעתי שאני אצטרך להתגבר, כמו שתמיד קורה.

הסיפור היה יכול להסתיים כאן, אבל זה לא מה שקרה. ככל שהזמן
עבר, גיליתי שאני לא מסוגל להוציא את תום מהראש שלי, לא חשוב
מה אני עושה. כל היום חשבתי עליה, המחשבות שלי נדדו כל היום,
ולפעמים אפילו כשהייתי צריך לעבוד לא הייתי מסוגל להתרכז במה
שאני עושה. באותה תקופה עשיתי שירות לאומי בבית חולים איכילוב,
מה שאומר שרוב הזמן הייתי בתל אביב, קרוב לבית של תום שגרה
ביפו. היינו מבלים ביחד דיי הרבה, והאמת היא שהיה לי טוב להיות
בחברתה - למעשה, זה כמעט הדבר היחיד שעשה לי טוב. אבל ביחד עם
זה, תמיד היה טעם מר על זה שאנחנו לא ביחד.
בכל הפעמים הקודמות שהתאהבתי, גם אם לא יצא מזה כלום, הייתי
משכנע את עצמי לעבור הלאה, כי לשקוע בדיכאון לא יעזור לאף אחד.
הפעם זה לא היה ככה. גיליתי שמה שאני לא עושה, אני לא מצליח
להתגבר על תום, אולי כי היא הנערה הכי מדהימה שהכרתי בחיים.
המשכתי לחלום עליה כל יום, איך זה להיות איתה, לנשק אותה,
להרגיש אותה. ואז, אחרי חודש, הגיעה האמת הכואבת.
 "אני ואורן, אנחנו קצת ביחד." ככה היא אמרה.
 "מה זה קצת?"
 "זה עוד לא ממש רשמי, זה התחיל לפני שבוע בערך. לא סיפרתי לך
עד עכשיו, כי הוא לא רוצה שאף אחד יידע."
 "למה לא?" שאלתי. "אם אני הייתי איתך, הייתי רוצה שכל העולם
יידע."
 "זה קצת מסובך." ואז היא סיפרה לי הכול.
ליאורה, שגרה עם אורן בדירה, מאוהבת בו. היא בחורה דיי
דיכאונית, וכבר ניסתה להתאבד פעם לפני כמה שנים, ועכשיו היא
בטיפול תרופתי ונפגשת עם פסיכיאטר. אורן לא רוצה קשר רומנטי
איתה, אבל הוא מתייחס אליה כמו אל נסיכה - כשצריך לעשות עבודות
בבית הוא תמיד מתנדב לעשות הכול רק בשביל שליאורה לא תצטרך
להתאמץ, והוא תמיד עושה כל מה שהיא רוצה, גם אם זה לא ממש
מתאים לו באותו רגע. ליאורה חושבת שהם זוג, ואורן לא אומר כלום
בשביל לא לפגוע בה, אבל הוא יודע שאם היא תדע על הקשר שלו עם
תום, זה ישבור אותה.
 "בגלל זה הם ישנים באותה מיטה?" שאלתי.
 "כן. ונכון שלא קורה כלום מעבר והם רק ישנים ביחד, אתה בטח
יכול לתאר לעצמך כמה זה מפריע לי."
 "בטח." אמרתי.
 "וזה לא הכול. כשאני באה אליו הביתה, הוא תמיד נותן לי פחות
יחס מליאורה, וזה כולל לא לעזור לי כשצריך לשטוף כלים או משהו
כזה. ותזכורת, אנחנו מדברים על הבית שלו!"
שמעתי את מה שהיא מספרת ולא האמנתי. לא ידעתי למה אני רוצה
יותר לא להאמין, לזה שיש לתום חבר, או לזה שהוא מתייחס אליה
ככה. מה שידעתי, הוא שהייתי מת עכשיו לחנוק את אורן.
 "כשאני ואורן נמצאים לבד ופתאום ליאורה מתקשרת וצריכה משהו,
הוא מייד רץ אליה. כביכול, כל הדברים האלה נעשים מתוך התחשבות
במצב הנפשי של ליאורה, אבל תוך כדי כך הוא שוכח שגם אני צריכה
שיהיה איתי קצת לפעמים. גם אצלי החיים הם לא כמו בסרטים!"
 "תום, את לא חושבת שמגיע לך יותר?"
 "אני יודעת שכן. לא חלמתי שיהיה לי קשר שאני אצטרך לשמור
עליו בסוד, במיוחד שהוא אמור להיות הקשר הרציני הראשון שלי."
היא אמרה. "האמת היא שגם לך לא הייתי אמורה לספר בכלל."
 "אז למה סיפרת?"
 "חשבתי שמגיע לך לדעת. אורן לא רצה שתדע, כי הוא חשד במה
שאתה מרגיש אליי, אבל לא הייתי מסוגלת להמשיך להסתיר ממך את מה
שקורה איתי."
 "תום, את לא צריכה להישאר איתו." אמרתי. "מגיע לך מישהו
שיאהב אותך באמת."
מישהו כמוני, רציתי להגיד, אבל עצרתי את עצמי. תום כאילו קראה
את המחשבות שלי.
 "מישהו כמוך?"
 "כן." החלטתי לא לשקר לה.
 "זה כל מה שחשוב לך? עידן, אתה יודע שלא יהיה בינינו כלום,
לפחות לא בזמן הקרוב, וזה בכלל לא קשור למה שקורה ביני לבין
אורן. למה אתה עושה את זה לעצמך?"
 "כי אף פעם לא אהבתי מישהי כמוך. אין שום דבר בעולם שהייתי
רוצה יותר מזה שנהיה ביחד."
 "אבל אתה לא מבין שבינתיים אתה רק מרחיק אותי ממך?" היא
שאלה. "הידידות בינינו חשובה לי, ואני לא רוצה משהו מעבר לזה,
למה אתה לא מוכן לקבל את זה?"
השפלתי את המבט, לא יכולתי להסתכל לה בעיניים.
 "תראי, אני יודע מה את מרגישה, ובאמת שהייתי מעדיף לא להיות
איתך בכלל מאשר להיות איתך בלי שתרצי את זה, וסתם לא ייצא מזה
כלום." אמרתי. "אבל כל עוד יש את הסיכוי הכי קלוש שזה יקרה,
אני מתכוון לעשות הכול בשביל לתת לזה לקרות, ולא אכפת לי
מכלום."
 "ואם הסיכוי הזה לא קיים?" היא שאלה.
 "אני לא רוצה לחשוב על זה בכלל."
שתקנו, ובמשך כמה זמן ניסיתי להרחיק בכוח את כל המחשבות על מה
שיכול לקרות אם הסיכוי הזה לא קיים.
 "תום..." אמרתי לה. "אנחנו לעולם לא נהיה ביחד? אני מתכוון,
אף פעם לא?"
היא שלחה אליי חיוך עצוב. "אני לא חושבת."

כעבור כמה ימים, הייתי באיכילוב והכול היה כרגיל, כשפתאום
קיבלתי טלפון. זאת הייתה תום.
 "אני חושבת שזה נגמר עם אורן."
היא נשמעה כל כך עצובה, והרגשתי כל כך מגעיל עם עצמי, שבמקום
להצטער בשבילה לא יכולתי לעצור את עצמי, ולהיות שמח מזה.
 "מה קרה?"
 "אתה יודע שמאז שאני מכירה אותו, לא ידעתי בדיוק מה קורה
בינו לבין ליאורה." היא אמרה. "היום הסתובבנו בעיר, ואחר כך
הלכנו לתחנת האוטובוס בשביל לנסוע אליי הביתה. בדרך החלטתי
שאני לא יכולה יותר, ושאלתי אותו אם הוא וליאורה היו בעבר בקשר
של יותר מידידות. הוא אמר לי שכן ושהוא לא רצה לספר לי,
וכששאלתי אותו למה לא, הוא אמר שהוא לא רצה לאבד אותי."
 "מה?" שאלתי. "איזה מין תשובה זאת? מה יקרה אם בזמן שהייתם
ביחד הוא היה מתנשק עם מישהי אחרת, או אפילו יותר מזה, ולא
מספר לך בשביל לא לאבד אותך?"
 "אני יודעת! זה היה הקש ששבר אותי." היא אמרה. "ידעתי שיגיע
הרגע הזה, שאני אהיה חייבת להציב אולטימאטום. או שהוא יספר
לליאורה על הקשר בינינו, יפסיק לישון איתה ויתחיל להתייחס אליי
לפחות כמו אליה, או שאנחנו נפרדים."
 "ומה הוא אמר?"
 "כלום, הוא פשוט עצר באמצע הרחוב! אני המשכתי ללכת לתחנה,
והוא לא בא איתי, והחלטתי שהוא לא שווה את זה. חזרתי הביתה לבד
ופשוט התחלתי לבכות."
לפי הקול שלה, נשמע כאילו היא עדיין בוכה.
 "רוצה שאני אבוא אלייך?"
 "לא, זה בסדר. אני לא רוצה שתטריח את עצמך."
 "אני לא מטריח את עצמי, תום. את מרגישה רע ואני לא יכול לא
לעשות עם זה כלום."
 "אתה לא חייב. לא נעים לי שסתם תבוא."
 "תום, זאת לא סיבה. אני בא אלייך."
 "אל תבוא. באמת, אני אהיה בסדר."
אחרי שניתקנו, לא הייתי מסוגל להמשיך לחשוב עליה במצב הזה.
הסתכלתי על השעון, נשארה לי עוד שעה וחצי להיות בעבודה. לא עד
כדי כך קריטי בשבילי. בלי להגיד כלום לאף אחד, כיביתי את
המחשב, לקחתי את התיק ורצתי לתחנת האוטובוס הקרובה, לנסוע
ליפו.

כשהגעתי לבית של תום, אח שלה פתח לי את הדלת, ראה אותי ונכנס
בחזרה לתוך הבית. ראיתי אותו מחליף כמה משפטים עם תום, והמבט
בעיניים שלו לא נראה לי סימפטי במיוחד. לא היה קשה לנחש למה.
כמה שבועות לפני כן כשהייתי בבית של תום, נשארתי לארוחת ערב עם
שאר המשפחה שלה, ובמהלכה התפתחה מריבה עם אח שלה. מאז לא ראיתי
אותו, אבל כנראה שהוא עדיין כועס עליי מאז. הוא הלך לחדר שלו
וטרק את הדלת.
 "עידן, למה באת?"
 "אמרתי לך, אני לא יכול לחשוב על זה שאת מרגישה כל כך רע
ואני לא עושה כלום. הייתי חייב לבוא."
 "עכשיו אח שלי בבית, ואתה יודע שהוא לא מת עליך. כדאי שתלך
לפני שיתחיל פה עוד ריב. חכה לי למטה, אני מתלבשת ויורדת."
 "טוב."
יצאתי מהבית, והתחלתי לרדת למטה במדרגות - כשפתאום שמעתי
צעקות. לא לקח לי הרבה זמן לזהות את הקולות של תום ואחיה,
שצעקו אחד על השני. בשלב מסוים אפילו שמעתי משהו נשבר. כל הזמן
הזה עמדתי בצד השני של הדלת, וידעתי שהפעם אני לא יכול לעשות
כלום בשבילה. למעשה, אני זה שגרמתי לזה.
אחרי כמה דקות הטלפון שלי צלצל. השם של תום הופיע על הצג.
 "תום, שמעתי את כל מה שקרה שם."
 "באמת?"
 "רוצה שאני אעשה משהו?"
 "רק תחכה למטה, אני כבר יורדת."
תום הגיעה מהר, לבושה באותם הבגדים שהיא לבשה בבית, ושוב עם
דמעות בעיניים. היא רצה אליי וחיבקה אותי חזק. לא ידעתי מה
אפשר להגיד לה.
 "תום, את בסדר?"
 "כן, הוא פשוט התחיל להשתגע, לא חשבתי שהוא יתעצבן כל כך."
היא אמרה. "עידן, תודה שבאת."
 "לא הייתי צריך לבוא. ראית מה קרה."
 "זה לא באשמתך. אני כל הזמן רבה עם המשפחה שלי, זה היה קורה
בכל מקרה."
 "אבל זה קרה בגללי."
 "לא נכון, זאת לא הפעם הראשונה ואסור לך להאשים את עצמך."
היא אמרה. "אני לא יכולה להישאר בבית הזה יותר. כל הזמן אני רק
רבה עם כולם, הם תמיד מוצאים סיבה, וזה לא נגמר!"
 "יש לך לאן ללכת?"
 "אני לא יודעת. כרגע כל אופציה אחרת נראית לי טובה יותר."
בגלל שגם המצב עם ההורים שלי לא היה הרבה יותר טוב, ידעתי שתום
לא יכולה לבוא אליי לימים הקרובים. האפשרות היחידה שראינו
הייתה למצוא מישהו שכבר עזב את הבית, שתום לא תהיה מעמסה כבדה
מדי בשבילו. מכל האנשים שהכרנו, מייד ידענו למי צריך לפנות.

בימים הקרובים, תום ישנה אצל אורן וליאורה, מה שנראה כמו
הפתרון הכי טוב. תום ואורן כבר לא היו ביחד, הוא המשיך לישון
עם ליאורה, ובעצם כלום לא השתנה כמעט. גם לא הרגשות שלי כלפי
תום - עד היום קשה לראות אותה ואת אורן ביחד, למרות שאני יודע
שאין ביניהם כלום יותר.

ביום האחרון שתום ישנה אצל אורן, נפגשתי איתה בתחנה המרכזית.
היא לא רצתה לחזור הביתה, אבל לא הייתה הרבה ברירה, והיא
קיוותה שלפחות עכשיו הם ישמחו שהיא חזרה, ויהיה קצת יותר שקט
מקודם.
 "מה קורה עם אורן?" שאלתי.
 "הכול בסדר, חזרנו להיות ידידים."
 "את עדיין אוהבת אותו?"
 "אוהבת זאת מילה חזקה מדי." היא אמרה. "אני חושבת שהייתי
רוצה להיות איתו, אם לא הייתה את הבעיה של ליאורה. אבל אני
יודעת שאסור שזה יקרה שוב. מצד שני, עכשיו לפחות אני יודעת
שהוא לא בדיוק הטיפוס שהייתי רוצה להיות איתו במערכת יחסים."
 "ברוכה השבה לעולם הרווקות החופשי והמאושר."
היא חייכה אליי, אותו חיוך שכבש אותי בכל פעם מחדש.
 "מה איתך? רצית לדבר איתי על משהו."
 "כן. את זוכרת שאמרתי לך שיש לי משהו לתת לך, ולא רציתי
להגיד לך בטלפון?"
הוצאתי מהכיס דף מקופל, שעליו היה שיר שכתבתי לה. היא קראה
אותו וחייכה, כמעט מסמיקה, אבל לא כמוני.
 "עידן, זה מדהים. מתי כתבת את זה?"
 "ברכבת, והדפסתי את זה בעבודה." אמרתי לה. "תום, לפני שאת
אומרת משהו, בבקשה תקשיבי עד הסוף."
 "אני מקשיבה."
לקחתי נשימה עמוקה, ואמרתי את הכול.
 "תום, את הנערה הכי מדהימה שהכרתי בכל החיים שלי. אני מעולם
לא הפסקתי לאהוב אותך, גם לא כשהיית עם אורן, אבל עכשיו, אחרי
שקרה מה שקרה איתו, אתם יכולים לפחות להגיד שניסיתם, ולא
תמשיכו כל הזמן רק לתהות מה היה קורה אם. בגלל זה את צריכה
להבין כמה זה חשוב לי, שרק תתני לקשר בינינו הזדמנות, ולא
תוותרי אפילו בלי לנסות. זה כל מה שאני מבקש ממך, לתת לי
הזדמנות, זה לא צריך להיות כל כך קשה... נכון?"
היא הביטה אליי, ושוב ראיתי את זה בפניה. אותו חיוך עצוב שהיא
שלחה אליי בפעם הקודמת.

לפעמים, החיים הם באמת לא כמו בסרטים.