היה הייתה נמלה
היא חיה בשקט, בדממה.
הייתה יוצאת כל בוקר באותה השעה,
הייתה חוזרת כאילו לא הלכה
ולא הייתה חושבת,
גם לא לשנייה      
על מה שיבוא ומה שהיה.

היה הייתה נמלה
על ארבע צעדה יום - יום לאותה נקודה
ויום - יום חברותיה הלכו לצידה
ספרו את צעדיה בשקט, בדממה.

היה הייתה נמלה
על גבה תרמיל ומקל בידה
לא מבינה על מה כל המהומה
הרבה רגליים  גדולות הולכות מסביבה.
וזה לא שלרגליים לא הייתה רגילה
הרי הייתה יוצאת כל בוקר באותה השעה...
היום לא שמרה על אותה הדממה
היום היא התעוררה
והרגישה לפתע רעידת אדמה

כבר לא חשבה על המרחק בינו לבינה
לא חשבה על הנקודה
אליה הגיעה כל יום בשינה
כאילו סחבה ההרגל, הבושה
ונשארה כך מהברירה.

היה הייתה נמלה שלרגע התעוררה
ופתאום מבינה שכפות הרגליים לא משאירות לה תקווה

קשה לנמלה עם המטען על הגב
כבד לה ורע, היא מבוהלת נורא
ימינה ושמאלה ושמאלה עוד קצת
אחורה קדימה אחורה ולצד
בודקת לראות מרימה המבט
אך דבר לא עוזר לה והייאוש מתגבר
יודעת שזמנה הולך ואוזל
רגל גדולה מאיימת לחסל

היה הייתה נמלה.