[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נמרוד ניסקר
/
האדם האחרון

הוא הביט בי בעיניים מלוכסנות, תוך כדי עווית לחי משונה שכמו
באחד מציוריו של אותו הולנדי, פעם דמתה לחיוך מרושע ופעם להבעת
יגון אינסופי. הוא השאיר את פניו במצב הזה משך דקות ארוכות,
כמו בשאר הפעמים שקדמו לכך, והחל להסתובב בחדר בצעדים מדודים
ומהירים, תופס את צווארו באצבעותיו כמהרהר בדבר מה הרה גורל.
אני, שכבר הורגלתי לטקס המבוא הזה, התרווחתי על הכורסה והבטתי
על הרפליקציה של מונה שנתלתה על הקיר. נדמה שהאדישות שלי רק
הגבירה את ריקודו הקטן, ונדמה שכל סיבוב שלו הפיק משבי
נוירוטיות שמילאו את החדר, עד כדי תחושת מחנק של ממש.

לבסוף הואיל להתיישב לידי, במבט מהורהר שנדמה לי מעושה, הצליב
רגליו והחל לשאול לשלומי באדישות תוקפנית, מבלי להישיר מבט.
הכרתי אותו זה מכבר וידעתי שלמרות אופיו הקדורני ממילא, משהו
כאן אינו כשורה. "מה מטריד את מנוחתך השברירית, יקירי?" חקרתי
בעדנה את הדמות המדוכדכת.

הוא הביט לעברי כשוקל דבר מה, חיכה רגע קט ופתח.
"עד עכשיו חשבתי שאוכל לשבת בצד, להסיח את דעתי למוות כשאר
היצורים המתועבים שמתרוצצים הנה והנה. השבוע הבנתי סופית שהדבר
לא מן האפשר. יש כאן מלחמה - וכידוע, השאננות היא האויב הגדול
ביותר.. אם לא נקום ונתקומם.. זמננו כאן קצוב ויתמצה בייסורים
ובשכול".

הבטתי בו בסקרנות מהולה בלגלוג קל, כהרגלי, אך לבי ניבא לי
רעות. ידעתי שעל אף תוכנם הבלתי אפשרי של הרהוריו, הם ממשיים
עבורו ממש כזריחת החמה - ובצדק - כי גם היא אינה זורחת. ניסיתי
לדלות מפיו מיהם אותם אויבים איומים המאיימים על חיי האנושות
ושלומה, אך הוא הסתגר בשתיקתו.
לבסוף, אחרי כחצי שעה של שתיקה מעיקה, קמתי ללכת. הוא קלט את
תנועתי, קפץ על רגליו בזריזות פתאומית והושיב אותי בחזרה
בכיסא. הבטתי בו בהשתוממות והוא מצידו ענה לי בעיניים בוערות
והחל לבאר את משנתו:
"הרצון החופשי של האדם הוא המבחין בינו לבין שאר הטבע
הדטרמיניסטי. רק אנו בעלי היכולת להביט בציווי הטבעי בעיניים -
ולהתכחש לו.לבחור בין כמה אפשרויות ועל אף המוגבלות הכללית
שבחופש הזה, קיומו אינו מוטל בספק", הוא ירה את המילים
במהירות, אך בצורה קצובה ומדודה, כיורה כדורים, והמשיך: "האדם
התקדם מאוד במאות האחרונות, והצליח לספח עוד ועוד חלקים של
הטבע הדטרמיניסטי לממלכת חופש הבחירה שלו. אנו מתערבים בתכלית
הטבעית של הדברים ושל עצמנו - ומשנים אותם. אנו אפילו מספחים
כוכבי לכת אחרים לתכלית שתלויה ברצוננו. אבל עכשיו הגיע זמן
הקונפליקט הבלתי נמנע. הציווי הטבעי, הדטרמיניסטי האפריורי,
רואה לפניו מכשול בדמות האדם. האדם מאיים למעשה על סדרי
הבריאה, על ההרמוניה ושאר עקרונות הצו הטבעי. מכאן שהוא מכשול
בדרכו של הטבע - ומכאן נגזרת מלחמת הקיום בין האדם לטבע ממנו
צמח, וכעת הפנה לו עורף". הוא עצר את דבריו והביט בי, כתוהה
מחד אם יש לי השגות בדבר ויחד עם זאת מזהיר אותי בעיניו שמא
אעז להתווכח כנגדו.

"כבר זמן מה שהקונפליקט הזה מתקיים, אך חלקנו עיוורים לו
וחלקנו פשוט לא מבינים את הפתרון הראוי.
'עזרו לשמור על האוזון', 'צמצמו את ההתחממות הגלובלית' ושאר
הבלים מטורפים שכאלה נשמעים לא אחת במחוזותינו. כל אלו הן
שיטות אנושיות נואשות להרוויח מעט זמן עלוב. מתי ישכיל האדם
להבין שהטבע הפך ממיילדו לתליינו?  הגיע הזמן להתגבר על
המחזוריות המנוונת הזאת!" ככל שדיבר, כך הלך קולו ועלה והתלהט,
משנה אינטונציות בקצב מסחרר, תוך כדי קימה והליכה עצבנית מכאן
לשם, כשנדמה שהוא מתיז דבריו בחמה כלפי אויבים מדומיינים, או
שמא מנסה לשכנע את עצמו בחוזקה באותו הרעיון - בכל מקרה המחזה
היה מעלה גיחוך, אלמלא ברורה הייתה רצינותה התהומית של
כוונותיו.

העזתי לקטוע אותו ושאלתי מדוע הגיע לתובנות הללו דווקא היום,
ועוד שבוע לפני יום הולדתו.
"מדוע עכשיו? הדברים ידועים וברורים ואומר שוב, שעד זמן מה עוד
שריתי בהלך רוח אדיש ולא מחייב כלפי אותן פורענויות, אך אותו
הברק, אותה השקיעה הארורה!" השתלח לעבר פינה נסתרת, והתחיל
לתאר את הכרוניקה שהביאה אותו למסקנותיו אלו:  
"אני שונא את אותו ברק מרושע, שליח הטבע, שפגע שלשום בפח הזבל
הצמוד לביתי וקטע את חיי כלבתי. אותו ברק מרושע. ידוע לי כבר
זמן מה שהוא מתכנן את כלייתי... בתחילה היה רוחש סתרים, מסתער
בפינות חשוכות, מביט מרחוק עם אחיו המלהג. ידעתי שהוא מחכה לי
- אך לעולם לא האמנתי שיפגע בכלבתי תחתיי! מנוול" צרח בזעם תוך
כדי שהוא חובט ידו בשידה הנמוכה.
הוא המשיך: "השקיעה הזו, שסנוורה את עיניי באותו יום מקולל..."
הצטעק באיבה גלויה,"אותה שקיעה איומה שבגינה נכנסתי באותו רוכב
אופניים! מאותו יום התחייבתי לשימוש עודף במכשירי טיפוח
שפוגעים בשכבת האוזון. אם לא נחיש את קיצה - הלוא גזרנו על
עצמנו מוות ודאי! אל נא תיתמם, ידידי!" הביט בי בעיניים
בוהקות.

"אך אתה ודאי לא מייחס לאותן תופעות טבע זדון כלשהו? שהרי הטוב
והרע מצויים ביד האדם, לא הטבע ולא האל", מלמלתי ברוח נמוכה,
מנסה להרגיעו.  
"מעבר לכך, הרי האדם הוא חלק מהטבע - ואין להתכחש לכך. במלחמה
הזאת האדם מפנה את חציו כלפי עצמו - מה גם שהדבר משול למלחמתו
של אדם בגפיו שלו עצמו. אל תייחס תכונות אנושיות לטבע, נסה
לשנות את מסגרת התייחסותך - תקרא לטבע אלוהים ולכוח המקיים
אותו חסד אלוהי ונסה להשתלב בו מאשר למרוד בו". הוא הביט בי
באותו חיוך מרושע ראשוני כשעיניו עוטות זיק מטורף.

"המרד הוא מהות החיים! ואיך אתה מעז לדבר איתי על אלוהים?" הוא
ענה בעיניים בוהקות וקול מתגבר,"אלוהים הזה, אחרי שאמרתי שהוא
שומר עליי, אחרי שהשפלתי את עצמי בעבודתו - הוא מאפשר לרשעים
הללו לטבוח בי? האלוהים הזה - שאחרי שבניתי לו מזבחים שפיארו
את חסדו וקנאתו- נתן לאויביי ליהנות מזיווה של שמש? האל הזה,
האמור להשגיח עליי באופן פרטי! לפתע מתנכר אליי? זומם כנגדי?
הוא בוגד ואני שונא אותו. יודע מה? גם אותו אהרוס. זה יהיה
הרבה יותר קל מהשמש והברק! זהו ידידי היקר- אלוהים מת! כן כן-
הוא אשליה. הכל חסר משמעות ואנו פנויים למצות את מהות החיים
האמיתית- האושר! מדוע אני יודע זאת? כי הרי הוא אמר אחרת- ואם
הוא שיקר לי ומת, מדוע שאאמין לו על אמת וערכים? זהו ידידי,
הגיע זמנו של האדם לעמוד במרכז הבמה- האדם האחרון".

ואני בתמימותי ובטיפשותי,  נפעמתי מול אותו ברק שהאיר את שמי
הערב בקלשון מלובן, התרגשתי עד דמעות מאותה שקיעה אדמדמה
תכולה, והודתי לאל, לטבע, לאם הקוסמית- או כל יש אינסופי אחר
שתרצו- דווקא על חופש הבחירה שלי, שמאפשר לי לראות את תופעות
העולם העיוור בדרכיי שלי ומכאן לשלוט על המציאות.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
... ואז הוא
אומר לי "זה כמו
בסרטים, הרי
בסרטים השחקנים
לא מתים באמת,
הם עושים
כאילו..."

אפילו לא עניתי
לו, רק חייכתי.

אנשים יכולים
להיות ממש
טיפשים לפעמים


חדש אדיש ומשומש


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/6/07 4:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נמרוד ניסקר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה