טוב...
אפשר כבר להודות בזה. החיים חרא.
או בעצם... לא, החיים לא חרא, אנחנו עשינו אותם כאלה.
צריך לשפוט אותנו, את כולנו.
תאמינו לי... פושעים אחד אחד, מהקטן עד הגדול.
ואולי בעצם אנחנו כבר מרצים את העונש, חתיכת עונש...
אנחנו בכלא, במו ידינו הכנסנו את עצמינו לכלא.
והכי גרוע, כולנו יודעים את זה ורק מפחדים להודות.
מסתובבים עם מסיכות, פורים עשינו לנו פה אה?
פחדנים כולנו, מפחדים מעצמינו. וכשמפחדים מה עושים? ברור...
מתחבאים, מסתתרים, יום ולילה בהסוואה, ממש חיילים בקרב,
ובקרב כמו בקרב כמו במלחמה, עם כל רגעי האור שלא יהיו בדרך -
אין מנצחים, רק מפסידים - אנחנו מפסידים, מפסידים את עצמינו,
את החיים האמיתיים.
אנחנו ליצנים, ליצנים עצובים בקרקס החיים.
רק אלוהים יודע איך הגענו לפה, איך הכל התחיל ולמה.
רק הוא רואה את התמונה הגדולה.
מה אנחנו רואים?
מה אני רואה?
לא הרבה... אנשים עצובים במסיכה...