נהר הירדן נסע בעצלתיים מתחת לגשר, שוכח מאחוריו מדי פעם טיפות
קטנות אשר נספגו באדמה הבקועה. כל השפיריות כבר מזמן ישנו,
והחביאו את גופן המרהיב בחסות העלטה ועלי הפטל הדוממים. האור
הכסוף שבקע מהירח המלא האיר את הגשר, וגרם לחלקים המוצללים
לבלוט בהיעדרותם מהעין.
צרצר אחד שעמד על הגשר ניגן את צליליו הצורמים במשך כחמש עשרה
דקות תמימות, עד שהשתתק באימה. כעבור כשישים שניות נשמע טרטור
של משאית מאובקת, שנסעה בגמלוניות על כביש האספלט ונעצרה
בחריקה ליד הגשר.
שבעה גברים בבגדים שחורים יצאו ממנה בדממה יעילה והחלו לפרוק
ארגזים גדולים מתא המטען שלה. הם פתחו את הארגזים והסתדרו
בזוגות וכל זוג אנשים העביר את תוכנם של הארגזים אל הגשר.
היה ברור מהתנהלותם שמדובר בדבר מתוכנן מראש - כל אדם ידע
בדיוק מה עליו לעשות. אחד עמד על גג המשאית וצפה בזריזות לכל
הכיוונים האפשריים, שישה הסתדרו על הגשר במקומות שנקבעו מראש
והתחילו להתעסק עם החבילות שהוצאו מהמשאית, ואחד נשאר מאחורי
ההגה, מסתכל בדריכות על חבריו שעמלו על הכביש התלוי.
לאחר כעשרים דקות מתוחות חזרו האנשים אל תוך המשאית. היא
הסתובבה אחורה באיטיות מורטת-עצבים, הנוגדת לחלוטין את התנהלות
החוליה עד כה, ונעלמה מאחורי העצים.
אחרי דממה קצרה ומהוססת הצרצר כנראה החליט שהוא נמצא לבדו, כי
פצח מחדש בנגינה צרודה. לפתע, בלי שום אזהרה, הגשר כולו התפורר
בקול פיצוץ חזק וממוקד, והצרצר נפל אל המים ביחד עם עוד אלפי
חתיכות קטנות ומופתעות. עמוד עשן התחיל להיבנות, והצטרף לעוד
שמונה עמודים כאלו, שאלמלא החושך היו נראים היטב בשמיים
המנצנצים.

אחרי כשלוש שעות, השמש כפתה את עצמה על הרחוב, למרות שזה לא
הספיק להתאושש עדיין מהחום הכבד של אתמול. העיר הקדושה התרוממה
גבוה ככל שיכלה, אך עדיין לא הצליחה להימלט מן החום האכזרי של
ארץ ישראל באמצע יוני.
גבר צעיר בחליפה הלך ברחוב, מתאמץ לשמור על שיווי משקל חרף
הליכתו המהירה ותיק המסמכים הכבד שנשא בידו הימנית. נעליו
המצוחצחות השמיעו צליל נקישה מהדהד בכל צעד חפוז שעשה, ופניו
המודאגות היו הפנים היחידות ברחוב בשעה מוקדמת זו של הבוקר.
"לעזאזל, אני עוד אפספס את מסיבת העיתונאים," הוא חשב בזעף,
"תשעה פיגועים בלילה אחד ומושל מחוז ירושלים ויהודה עומד לצאת
בהכרזה רשמית לתקשורת! העורך שלי יאכל אותי חי!"
לאחר כמה דקות הוא כבר השתחל בקושי אל תוך החדר הקריר, כשגבר
אחר בחליפה בדיוק סגר את הדלת.
המושל עמד על כן עץ מוגבה וקשקש משהו על זה שהצד השני חייב
להכיר בנו, ושאין לנו שום כוונה לסגת משטחיו, לפחות עד שיירגע
ויוכיח שהוא יכול לנהל מדינה. העיתונאי נאנח בהקלה - הוא עוד
לא פספס מאומה - והלך לחפש לעצמו מקום ישיבה.

יד עבה ושעירה נחתה על השולחן בעוצמה וגרמה לקרקוש מבוהל של
עטים וספלי תה.
"אני - לא - מאמין!" צעק בעל היד, "איך לעזאזל נתתם לזה
לקרות?!"
"אדוני, אנשינו הצליחו לירות בחמש חוליות מחבלים מתוך עשר
ואפילו סיכלו - "
" - סיכלו פיגוע אחד מתוך עשרה! ממש הישג גדול לממשלת
הוד-מלכותו! עכשיו תקשיב לי טוב, בלייק, אני רוצה שתסרקו את כל
החמולות שלהם בצפון - "
"בוס, זה נקרא קיבוצ - "
"ותתמקדו בעיקר," את שתי המלים האחרונות הוא אמר בהטעמה, "בבית
הערבה, כפר גלע - אני לא רואה שאתה רושם,"
האיש השני קפץ בבהלה, הוציא עט מכיס חולצתו והחזיק אותו בפינתו
של נייר רשמי למראה, מחכה בדריכות לרשום את ההוראות שלו.
"תתמקדו בעיקר בבית הערבה, כפר גלעדי, חניתה ומצובה. אני רוצה
מעצרים. אני רוצה שהתאים בחור הזה יהיו מלאים כל כך, שנאלץ
לשלוח אסירים לקפריסין. האם אני ברור?"
"כן, אדוני!"
"יפה מאד. אה, ועוד דבר אחד."
"כן, אדוני?"
"תשלח לי חבלן לגשר אדם, היו דיווחים על מטען חשוד. רק זה חסר
לנו, פיגוע נוסף אחרי שכבר פיזרנו לציבור מסרים מרגיעים."
"אין בעיה, בוס."
"להתראות. אה, ובלייק?"
"כן?"
"אסור לך לשכוח - היהודים מסוכנים. הגדודים של הפלמ"ח גרמו
הלילה נזק מאד גדול לממלכה הגדולה. אני מקווה שאתה מבין שאין
דבר יותר חשוב מלעצור את הפעילות שלהם. הפלמ"ח חייב ליפול."
"כמובן, אדוני. להתראות, אדוני."