[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קרמיט מ. לב
/
חצי פגישה

שנים אני מפנטזת על איך אפגוש שוב את אהרן, וכשסוף סוף זה קרה,
זה כמובן היה בעיתוי הכי גרוע. נו מה, "עיתוי גרוע" זה השם
האמצעי שלי.
לקח לי איזה חצי שעה למצוא את הקפה הזה בפתח תקווה. זה מראש
נראה לי מקום מוזר לפגישה אבל לא רציתי להתחיל להתווכח. אני
עובדת על עצמי בקטע הזה כי כל החברים שלי טוענים שאני נורא
שתלטנית. אז כשהוא הציע את המקום, שאלתי רק בהכנעה איפה זה. זה
לא היה בכלל פשוט להגיע, ביחוד למישהי שהדבר היחידי שהיא מכירה
בפ"ת הוא לשכת התעסוקה. הוא אמר שזה באמת לא רחוק מהלשכה. יש
שם איזה קניון קטן בקצה של איזה רחוב חד סטרי. שכחתי איך
קוראים לו. משהו - מרכז אליעזר וולפסון או ברוך, קניון
כצנלסון, משהו כזה. בקיצור, כמובן שהתברברתי. קודם פספסתי את
הכניסה לרחוב, אחר כך לקח לי חצי שעה למצוא חנייה ואז פתאום
נפתחו ארובות השמיים, אבל - ליטראלי, פשוט נשפך מלמעלה דלי
ענקי מלא מי קרח. אז הייתי צריכה לחכות עוד קצת, ואז נגמרה לי
הסבלנות, לקחתי נשימה ארוכה וזינקתי לתוך המבול. כשהגעתי לקפה
כבר הייתי ספוגת מים ורועדת כולי. זו הייתה מין מאורה חשוכה
וקטנה. "מאורת אופיום" עבר לי בראש, ואז "שרלוק הולמס", השד
יודע מאיפה זה בא. לא הצלחתי למצוא אותו, אז הלכתי אחרי
המלצרונת המתוקונת לפינה הקרובה והנעליים שלי עשו פלאצ' פלאצ'
על כל צעד. המגע הזה של כל זוגות העיניים על העור הרטוב שלי,
ישר זרק אותי לפוזה של דוגמנית על מסלול, אז מייד הרמתי את
הראש וזקפתי את הגב. נובלס אובליז'. פלאצ' פלאצ'.
זוג עיניים אחד צרב אותי במיוחד, אז סובבתי את הראש באצילות
והלב שלי נפל לתחתונים. אהרן. מסתכל עלי ומחייך את החיוך הנדיב
שלו. זה שתמיד היה נותן לי את האישור הסופי לכמה שאני
אידיוטית. קיבינימאט, אוף אול זה קפה'ס אין אול אוף פתח
תקווה.
אהרן עבד איתי פעם. היינו קוראים לו אהרן והעפרון הסגול, כי
הוא היה החשב שלנו. התאהבתי בו ישר על ההתחלה, כשמילאתי במשרד
שלו את הפרטים של הבנק וכל זה. הדברים שמדליקים אותי אצל אנשים
יכולים לפרנס ערימות של פסיכולוגים. הוא ממש לא חתיך במובן
החתיכי של המילה, שלא לדבר על השם שלו. אפילו לא "אהר'לה" או
"אריק" או "רוני". אהרן. במלרע, שזה בכלל הרס אותי לגמרי. אני
עוד שומרת תמונות שלו, מכל מני אירועים של המשרד. וכמובן -
כשאני נדלקת על מישהו - ישר רואים עלי. אני נעשית פתטית. מדברת
שטויות, מועדת על משהו בדיוק כשהוא חולף מולי מסדרון. עושה
איזה משהו טפשי במיוחד כשהוא בסביבה, כמו אז, כשחזרנו מארוחת
צהרים, ואני התכוונתי להעביר את הכרטיס שלי, כאילו זו תחילת
יום, וכולם ירדו עלי. והוא תמיד היה מסתכל עלי כאילו זה נורא
מביך אבל אצילות הנפש שלו מונעת ממנו לעשות משהו בקשר לזה, אז
הוא פשוט מחכה שזה יעבור. נשמתי לרווחה כשהוא עזב, ומאותו רגע
הייתי מפנטזת על חווייה מתקנת, כל לילה לפני השינה.
עכשיו לא הייתה לי ברירה, אז חייכתי חיוך שמח, קורן, מקסים
וחסר דאגות ונפנפתי לו בחינניות. "היי!! איזו הפתעה!" התקרבתי
אל השולחן שלו. הוא לווה אותי במבטו, עם אותו חיוך נעים ושמח,
כלומר מתנשא ומלגלג.
"מה קורה?" שאלתי בטפשות. העברתי את היד בשיער ושמונה שולחנות
זכו למקלחת של מים. הוא המשיך להסתכל עלי ולחייך. "הכל מצויין.
מה איתך?" "סבבה. וואו, כמה זמן לא ראיתי אותך..." המשכתי ללהג
כדי למלא את הזמן.
"בואי שבי, תתייבשי" היה לו לאפטופ פתוח והוא הזיז אותו הצידה.

"תודה, אבל אני מחכה למישהו," הוא הרים את הגבות "אבל הוא עוד
לא הגיע," הרמתי גם אני את הגבות, וסובבתי את הראש אחורה, כדי
להדגים איך אני מחפשת אותו, הפניתי אותו חזרה ומשכתי בכתפיי
כדי לסיים את ההדגמה.
"אני מבין," אמר "טוב. בכל מיקרה - נחמד לפגוש אותך!"
"בהחלט!" אמרתי. "אז, אה...להתראות בינתיים." הרמתי יד לנפנוף
שלום, כמו תינוקת, ונתתי לה לצנוח חזרה. אופס. הסתובבתי וחזרתי
למלצרית החייכנית שחיכתה לי כדי להוביל אותי לשולחן שלי.
היה לי נורא קר, ביחוד בתחת, ממש הרגשתי את השלולית שאני יושבת
בתוכה על הכיסא. הזמנתי תה גדול והעברתי את הזמן בלדמיין איך
אני מורידה את הנעלים, מקלפת את הגרביים הרטובות ומשכשכת את
אצבעות הרגליים הקפואות שלי בתוך התה. אוי, זה היה יכול להיות
כל כך נפלא. הסתפקתי בלהחזיק את הספל בין שתי כפות הידיים ולתת
לאדים לעטוף את הפנים שלי. מדי פעם שלחתי הצצה מזוית העין אל
הפינה האפלולית של אהרן. הוא עדיין ישב שם עם הלאפטופ שלו.
לבד. גם אני עדיין חיכיתי לבד, אבל לא ממש היה אכפת לי.
בינתיים הוצאתי את הספר מהתיק והתחלתי לקרוא. תכננתי ללכת משם
בשניה שאגמור את הפרק, או את התה. מה שיבוא קודם.
אחרי איזה רבע שעה הרמתי עוד פעם את הראש. הוא הסתכל עלי בלי
בושה, ופשוט צחק. הסתכלתי על עצמי לראות מה עשיתי עכשיו. הכל
נראה כרגיל. בחורה רטובה ורועדת מקור יושבת וקוראת ספר. מה כל
כך מצחיק בזה לעזאזל? שמתי לב שהלאפטופ כבר לא היה על השולחן.
הוא כנראה עמד ללכת. הוא התרומם והתחיל ללכת לכוון שלי כשהוא
עדיין צוחק בשקט.
"מה?" שאלתי.
"את צריכה לראות איך את נראית...עולים ממך אדים" עכשיו הוא כבר
צחק בפה מלא, כשהוא מתקרב אלי. הסתכלתי שוב על עצמי אבל היה
קשה לי לראות. התחלתי גם לצחוק ומשכתי בכתפיים.
הוא המשיך להסתכל עלי, במין פרצוף מודאג, חצי מחוייך. ישר הלב
שלי התחיל להאיץ. אוי ואבוי, הנה זה בא.
"מה?" שאלתי שוב.
"הכל בסדר?"
"כן, למה?"
הוא שתק לרגע, והמשיך עם המבט האבהי המודאג. די עם זה. בבקשה.
"אני לא יודע. את יושבת פה ככה לבד. נראה לי שהבריזו לך."
"אה, זה?" קראתי בהקלה "חפיף, ממש לא אכפת לי. סתם איזה ידיד
שלי. לא נורא, כנראה שהוא התעצבן עלי שאחרתי, והחליט להבריז
בתור עונש. עזוב, זה שטויות. אני גומרת את התה והולכת."
הוא המשיך לעמוד מעלי. "אז מה אתך עכשיו?" שאלתי באגביות
מאולצת "מה אתה עושה?"
הוא הזיז את רצועת התיק על הכתף שלו. "אני חשב בכיר באיזה
מקום. עובד פחות קשה ומקבל יותר כסף. מה איתך? עדיין שם?"
"לא. עזבתי."
הוא חיכה שאמשיך.
"יאללה, נו. בוא תשב כבר. באותו כסף."
הוא הוריד את התיק מהכתף והתיישב.
"ומה אם החבר שלך פתאום יגיע?"
"אני אזמין אותו להצטרף. אל תדאג, זה בסדר. זה לא איזה דייט או
משהו. סתם מישהו שאני עובדת איתו," שיקרתי בטבעיות. שיילך ההוא
לעזאזל ממילא.
הסתכלתי סביבי. "מקום מוזר, הקפה הזה, לא?"
הוא משך בכתפיו. "אני כבר רגיל אליו. זה נורא קרוב אלי הביתה.
קפה הבית. פעם ראשונה שלך כאן?"
"בהחלט" אמרתי. "לקח לי איזה שעה למצוא את המקום."
"אז למה דווקא כאן?"
"לא יודעת. אין לי מושג. הידיד הזה שלי קבע איתי כאן. אבל הוא
בכלל טיפוס מוזר, אני כבר לא מתפלאה על שום דבר בקשר אליו."
הוא חייך שוב. כל הזמן מחייך. ועדיין יש לו את הניצוץ הזה
בעיניים. זה לא עבר לו. וגם לא לי, לרוע המזל.
"מה זאת אומרת?"
"לא יודעת, מן טיפוס סודי כזה." המשכתי לקשקש. "יש לו תמיד כל
מני עניינים וכל מני עסקים מפוקפקים. גם הפעם זה היה משהו
משונה. הוא אמר שהוא צריך שאני אעביר בשבילו משהו."
"להעביר מה?"
"לא יודעת. הוא אמר שהוא יסביר לי הכל כשנפגש. הוא אמר שהוא
מעדיף לא לדבר יותר מדי בטלפון. אתה יודע, נו, מהטיפוסים
האלה."
"איזה טיפוסים?" הוא נראה מודאג.
"תראה," הסברתי "אני לא ממש לוקחת אותו ברצינות. אנחנו מכירים
מילדות. הוא סך הכל בחור טוב, אבל בזמן האחרון נראה לי שהשתבש
אצלו משהו בראש," הייתי במצברוח נקמני, אז לא היה אכפת לי
ללכלך עד הסוף.
"מה זאת אומרת?"
"הוא תמיד היה לא יציב, למרות שהוא גם אף פעם לא היה מזיק. הוא
משורר, אתה מבין? משוררים הם קצת משונים בהגדרה. אז תמיד היו
לו כל מני תיאוריות קשר משונות, וזה. אבל בזמן האחרון זה נעשה
אפילו עוד יותר מוזר. הוא התחיל לדבר על אנשים שרודפים אחריו.
ועל זה שהוא על זמן שאול, שיש משהו שהוא צריך להספיק לסיים
לפני שהם יגיעו אליו..."
"מי זה הם?" עכשיו אהרן נראה ממש מזועזע. קצת ריחמתי עליו, קשה
לצפות מאיש כספים מרובע שכמותו לקחת סיפור כזה בקלות, אבל מצד
שני גם נורא כעסתי, כי יצאתי מטומטמת וכל הקישקוש הזה איכשהו
עזר לי להוציא קיטור. ניסיתי לדמיין איזה בלגן יהיה אם הוא כן
יגיע בסוף ואיך אהרן יסתכל עליו. זה יהיה ממש מצחיק.
"אל תדאג. זה לא שאני מאמינה לו. לדעתי האישית, הוא מדמיין
הכל. זה נראה כמו פראנויה קלסית. אני לא רוצה להתחיל להתווכח
איתו, כי זה בד"כ לא עוזר. עם פרנואידים הכי טוב לשתף פעולה,
כידוע." נשמעתי מאד בטוחה בעצמי. "בכל-אופן, היום הוא התקשר
וביקש שאגיע לכאן, כי הוא צריך למסור לי משהו להעביר. זה כל מה
שאני יודעת. " הסתכלתי עליו בעינים עגולות ותמימות. אהרן הסתכל
עלי בחזרה, כולו מזועזע. נראה לי שהגזמתי קצת עם העניין הזה.
התחלתי להתחרט. אבל אז הוא הפתיע אותי לגמרי ופרץ בצחוק.
הרגשתי שאני מסמיקה כולי.
"את כזאת מצחיקה..."
"למה...?" גמגמתי אבל התחלתי גם אני לצחוק.
"איזה סיפור מטורף...כבר כמעט התחלתי להאמין לך...הרסת אותי."
"אתה לא מאמין לי?..."
"בטח שלא..." עכשיו הוא כבר צחק בקול גדול. "נו די, עכשיו ספרי
לי מה באמת קורה."
"מה זאת אומרת? אמרתי לך, ידיד שלי..."
"יעלי."
הוא לקח את היד שלי! הלסת התחתונה שלי איימה ליפול על הרצפה.
הפסקתי לנשום. הוא פשוט לקח את היד שלי, ביד הגדולה שלו,
הגדולה, הגברית, היבשה, החמה, הסקסית בצורה בלתי חוקית בעליל
שלו, והחזיק אותה, תוך כדי זה שהוא מסתכל אלי לתוך העיניים.
והוא קרא לי יעלי. איך אפשר להשאר מוצק בתנאים כאלה. הייתי על
סף התאדות. הרעמה. כמו יוד, או שלג. לא, שלג זה תהליך הפוך.
ניסיתי להזכר איך קראו למורה שלימדה אותנו את זה בכיתה ח'. זה
היה חשוב להשרדות שלי. המורה רות. אבל זה לא עזר. ישר עלו לי
דמעות בעיניים.
"אהם."
הוא לא הרפה ממני, בנאדם חסר לב.
"טוב, זה לא שממש שיקרתי..." היד שלו התהדקה על שלי. "תראה,
אין לי שום בעייה עם זה שאתה מחזיק לי את היד," ליהגתי ללא
מעצורים. "האמת שזה דווקא נעים."
"אני שמח. תגידי לי."
"להגיד לך מה?"
"להגיד לי למה את פה."
"אתה מהגסטפו?"
הוא הרפה מהיד שלי. נשמתי.
"אין לי מה להגיד לך!" הכרזתי. המחתרת תהיה גאה בי.
פתאום הרגשתי שכבר לא אכפת לי. פשוט לא אכפת לי יותר. לא אכפת
לי איך אני נראית, ומה אהרן חושב עלי, ואיך תמיד אני מוצאת את
עצמי בכל הסיטואציות המביכות האלה. בחיי, גם שיבריזו לי
בבליינד דייט, וגם שאחד הגברים הסקסיים שפגשתי בימי חלדי יהיה
עד לפארסה. כמה אפשר? מה עוד? היידה נשבר לי. הרגשתי איך כל
האדרנלין שהיה לי בגוף מתנקז החוצה. הייתי רגועה וממוקדת.
הכנסתי את הספר לתיק והסתרתי פיהוק מופגן.
"טוב יקירי," אמרתי בנועם "נראה לי שהוא באמת לא יגיע. אני מתה
מקור, ונראה לי שאני אזוז." סימנתי למלצרית.
"זהו?"
"כן, חמוד. אבל," חייכתי, עכשיו ממש, חיוך משוחרר, מהלב "היה
לי מאד, מאד נעים לפגוש אותך."
"גם לי," גם הוא חייך חיוך גדול. האמנתי לו.
"חכי, אני אצא איתך."
הוא עצר אותי כשרציתי לשלם את החשבון. "שלפחות ייצא לך משהו
נחמד מזה שחכית סתם." הסביר. הודיתי לו ויצאנו ביחד. בינתיים
כבר הפסיק הגשם. עמדנו בחוץ.
"יעל"
"מה"
"את עדיין לא קולטת, מה?"
הסתכלתי עליו. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. אבל אז זה היכה
בי כל כך חזק שכמעט איבדתי את שווי המשקל. הוא שלח יד לתפוס
בי.
"אתה????"
הוא פשוט עמד שם, הסתכל עלי והתפקע מצחוק.
"בן זונה!!"
"מה את מדברת ! זה היה גדול! כבר שנים לא נהניתי ככה
בבלינד-דייט!"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איך זה שיש בבמה
כל כך הרבה
סיפורים על
זיונים ?


תל אביבי


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/6/07 14:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרמיט מ. לב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה