היא לא מפחדת מזקנה.
היא מפחדת ממשהו פתאומי.

כולם רוצים רק לחיות ולהנות
כולם מזהים את שתי המילים האלו ביחד.
אתה חי בשביל להספיק,
בשביל להגיד, בשביל להביע דעה,
בשביל לאהוב, בשביל לחוות,
בשביל להגיד שהספקת.
במשך כל הזמן הזה אנשים עוברים לך מול העיניים. הם באים
והולכים,
נשארים או עוזבים.
ואתה מתמודד עם הכל.
לבד.
אף אחד לא מבין שהוא לא
מיוחד
כולם רוצים להיות מיוחדים. זו מילה שמהדהדת במוח וגורמת לו
להיות חיובי.
כולם רוצים להיות שונים. זה כבר משהו אחר.
ובעצם,אם כולם רוצים להיות מיוחדים אז אולי הנורמה היא זו
שמיוחדת?
כולם מחפשים בעיות, אוהבים בעיות
זה גורם להם להיות חיים.
לבעיות מתמכרים. זה עובדתי.
והריי שאומרים לך שמשהו עובדתי אתה ישר משתוקק,ויודע שאיאפשר
להתכווח עם זה.
עכשיו אתה כבר לא מיוחד. כי אין לך דעה.
הכל בגוף שלישי.
אתה לא מיוחד, את לא מיוחדת.
כל אחד רוצה להספיק, ולחוות הכל
למצות כל רגע קטן בחיים הנורמליים שלו
ולנצל אותו.
לפעמים אתה מרגיש שהחיים מתבזבזים על שגרה יומיומית ומזג אויר
שלא משתנה. גם שהוא משתנה,הוא חוזר להיות מה שהוא היה אחרי
שנה.
אתה מחפש את הבעיות,בשביל לאתגר את עצמך.
ובסוף אתה נופל חזק.
מקבל מכה כואבת וממשיך.
אחרי שנה היא מגלידה.

אני, עדיין פוחדת ממשהו פתאומי.