[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידן סייר
/
דווקא

מאז שאני זוכר את עצמי שנאתי להיות כמו כולם. אהבתי ללכת תמיד
נגד הזרם, לעשות דברים שנראו לאחרים מוזרים ולי רגילים
וטבעיים. לעשות דווקא. הכול בשביל שישימו לב אלי, שאני לא אבלע
בין כול האנשים האפורים והמשעממים בעולם הזה, ולא אהיה מה
שהחברה מצפה ממני במקום להיות מה שאני רוצה להיות, ולאבד את
עצמי בנורמות של החברה. פחדתי שהאישיות שלי תימחק, ואף אחד לא
יידע מי אני באמת, ומה מייחד אותי מכול השאר. זה לא מה
שרציתי.
אז אולי הגזמתי קצת, וחלק מהדברים שעשיתי ממש לא היו חלק
מהאישיות שלי. למשל כשבגן עשו לנו יום מיוחד ללא אלימות, ואני
בכוונה השתוללתי והרבצתי לילדים. בדרך כלל אני לא אוהב להיות
אלים, אבל הפעם זה פשוט השתלט עליי. פשוט לא יכולתי לראות את
כולם כול כך שקטים ומנומסים ולהיות חלק מהקונפורמיזם הזה.
למרבה המזל, רוב הילדים הם בדרך כלל לא שקטים ומנומסים במיוחד,
ככה שהגננות שלי לא סבלו ממני כול כך הרבה, לפחות לא בקטע
הזה.

ביום ההוא בטיול השנתי למדבר בכיתה ב, כשהמדריכה חילקה אותנו
לשתי קבוצות, כלנית ונורית, אני בכוונה הסתתרתי בין שאר 36
התלמידים שהתחלקו ביניהם, עד שנשארתי לבד. בגלל שהיינו מספר אי
זוגי של תלמידים, היא חייכה אליי ואמרה לי פשוט לבחור באיזו
קבוצה אני רוצה להיות. אז התיישבתי על האדמה באמצע בין שתי
הקבוצות, הכרזתי על עצמי כעל קבוצת שרעול שעיר, והתעקשתי
להישאר בקבוצה הזאת ולא לעבור. בסופו של דבר, המדריכה נכנעה
בלית ברירה ונתנה לכולנו משימה, למצוא עקבות של נחש. בגלל ששתי
הקבוצות היו עסוקות חצי מהזמן בלריב, הייתי יכול לנצח בקלות.
חמש פעמים לפחות מצאתי עקבות של נחשים לפני ששאר הילדים זזו
בכלל, אבל אפילו לא טרחתי לדווח למדריכה, כי החלטתי שעל פחות
מקוברה משקפיים, אני לא מתפשר.
ביום למחרת, המורה קראה להורים שלי לשיחה, והגדירה אותי
כסוציומט. מאז לא נתנו לי לצאת לטיולים בלי אחד ההורים.
בטיולים הבאים, הנוכחות שלהם הייתה דיי מעיקה, אבל לא היה אכפת
לי: הייתי הילד היחיד שחייב לצאת לטיולים רק עם ההורים.

בכול הטקסים, בסוף כשניגנו את ההמנון, כולם היו קמים ורק אני
הייתי נשאר לשבת. בפעמים הראשונות ניסו להכריח אותי לקום, אבל
בהמשך אף אחד כבר לא ניסה להשפיע עליי, מרוב שידעו שאני מקרה
אבוד.
הייתה רק פעם אחת בבית הספר, כשישבתי ליד מישהו מהכיתה המקבילה
שאפילו לא ידעתי איך קוראים לו, שבזמן שהוא קם הוא נתן לי כאפה
על העורף. אחרי שכולם קמו והמקומות ליידי היו פנויים, נשכבתי
על ארבעה כיסאות צמודים, ולא הסכמתי לקום. הילדים שישבו שם
נאלצו לעמוד עוד קצת, אבל זה לא היה משנה במיוחד, כי גם ככה זה
היה סוף הטקס.

כשהגיע הזמן ללכת לצבא דווקא התגייסתי, אבל לא הסכמתי להסתפר
וללבוש מדים, במקום זה הלכתי עם חולצה שחורה עם קשקושים שהבאתי
מהבית. את המכנסיים של הצבא דווקא לא הייתה לי בעיה ללבוש, אבל
רק אחרי שגזרתי ושפשפתי אותם בברכיים. מיותר לציין שעוד לא
ניגמר היום הראשון, וכבר הייתי בכלא בלי לשאול שאלות. בכלא היה
דווקא נורא נחמד, ישבתי שם שבועיים וזה הספיק לכולם בשביל
להבין שאין טעם להחזיק אותי שם. ברגע ששחררו אותי עם פרופיל
21, חזרתי הביתה ולא הסכמתי ללכת לעבוד בשום מקום שהוא לא
הבורסה ליהלומים או משרד הביטחון. מיותר לציין שההורים שלי כבר
מזמן איבדו את התקווה.
אבל האמת? פשוט השתגעתי מלהיות סגור כול היום בין 4 קירות.
פשוט לא יכולתי לסבול את השעמום הנוראי הזה, ולא היה לי כמעט
לאן לצאת, בכול מקום שאהבתי היו אנשים שדומים לי לפחות קצת. עד
שיום אחד החלטתי, שאם אני רוצה להיות מאושר בעולם הזה, צריך
לעשות מעשה.

כמה ימים לפני יום ההולדת, עליתי על גג הבניין שלי עם קשת
אופקית (כי רובה זה נדוש מדיי) והתחלתי לחפש מטרות שצריכות
להיעלם מהעולם. הסתכלתי על אנשים וחיפשתי את הדמיון ביניהם
לביני.
הנה בחור עם שיער ארוך. סלאש!
הנה מישהו שהולך עם חולצה שחורה. סלאש!
הנה מישהו אוכל בננה. סלאש!
הנה בחורה עם סטיקר של "בשר זה רצח" על החולצה. התלבטתי כמה
שניות אם לירות בה או לא, ובסוף החלטתי שלא. היא דווקא נורא
חמודה.
היא פוגשת מישהו. הם מתחבקים. בטח גם הוא חושב שהיא חמודה.
סלאש!

בגלל שלא היה לי כסף לעורך דין, נתנו לי לבחור אחד מתוך רשימה.
בכלל לא טרחתי לעבור על הפרטים שלהם, פשוט בחרתי אחד עם שם
שישר קפץ לי לעין: עורך דין שמעיה אביטן.
בתור סניגור, שמעיה דווקא עשה עבודה נורא טובה, הרבה יותר ממה
שציפיתי. אבל כשהוא התחיל לדבר עם השופט שצריך להקל לי את
העונש בגלל חוסר שפיות, חשבתי לעצמי, רגע, זה באמת מה שאני
רוצה? במדינה כזאת, שרוצחים ואנסים סדרתיים יושבים חצי שנה
בכלא במקרה הטוב, לי צריך לוותר על חוסר שפיות? מייד קמתי
והתחלתי לצעוק שאני לא רוצה שישחררו אותי, אני רוצה להישלח
לכלא לפחות למאסר עולם, אפילו בלי אפשרות של שליש על התנהגות
טובה. אבל שמעיה רק חייך חיוך של ניצחון, ואמר שאם אני כול כך
מתחנן ללכת לכלא, ברור שיש כאן מקרה של אי שפיות. השופט הסכים
אתו, ומשם נשלחתי ישר לבית החולים הפסיכיאטרי הקרוב.

קשה לעשות דווקא בבית חולים פסיכיאטרי. כשלא הסכמתי לאכול,
החדירו לי אינפוזיה. כשלא הסכמתי לישון, קשרו אותי למיטה. כשלא
הסכמתי לדבר עם אף אחד, שמו עליי מעקב צמוד. כשלא הסכמתי לבלוע
כדורים, נתנו לי זריקות. הזריקות האלה הן משהו מיוחד, אני אומר
לכם. אתם מרגישים כול כך מטושטשים, ככה שבמשך כמה שעות טובות,
אין לכם שום דאגות על הראש. אתם אפילו לא דואגים מה יקרה אם
תהיו כמו כולם, עם חליפת עסקים אפורה, מזוודה ועניבה. ואם
זריקה קטנה במינון של 10 מ"ג מספיקה לכם לכמה שעות, תארו
לעצמכם מה זה זריקה אחרי זריקה אחרי זריקה, כול יום, כול
היום.
עכשיו אני חי בעולם משלי. ביחד איתי נמצאת רק החברה שלי,
מאנקה. היא לא דומה לי בכלום, אבל אני מסתדר אתה מצוין.
ניגודים נמשכים. אנחנו חיים ביחד בתוך פירמידה הפוכה בקוטב
הדרומי.
ולראשונה בחיי, אני מאושר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פתח! סגור!
פתח! סגור!
פתח! סגור!






משמרות הזהב
בפעולה


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/6/07 22:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידן סייר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה