היו המון דברים שהיא אהבה. היא אהבה גלידה, ושמש, וים,
ומוזיקה, וסיגריות, וגשם, וחול, וסקס, הרבה סקס, דוגמניות,
בשמים, איפור, צעיפים, מכתבים, ביולוגיה, אותי, את השיער שלה,
שמפניה, ציורים, חתולים, מילקי, סרטים. בטח היו עוד. אבל לא
היה דבר אחד שהיא אהבה כמו את הדרמה. כל מה שעשתה, היה במטרה
ברורה ומוצהרת לעמוד באור הזרקורים. היא אהבה את המבטים,
צקצוקי הלשון, הביקורת, הפרובוקציה. הטירוף שזחל אחריה לכל
מקום, הזוהר שהלך לפניה.
היא באמת אהבה אותי. היא אולי הייתה הראשונה, אבל היא באמת
דאגה לי, וכששאלה אותי מה נשמע היא באמת רצתה לדעת. כשהציעה לי
לבוא לתל אביב זה לא היה כי לא היה לה עם מי לצאת. זה היה כי
היא רצתה לצאת איתי.

היא לימדה אותי הכל. היא לימדה אותי איך לעשן (למצוץ את
הסיגריה, להוציא, לשאוף, לנשוף, להיראות כאילו זה לא היה
מגעיל), איך להזדיין, איך לשקר, איך לשמור על ציונים גבוהים גם
בלי שינה. איך לתפקד בלי שינה. איך לאהוב את עצמי, איך לאהוב
גברים, איך לקום על הרגליים (תגידי לעצמך שאת רוקי), איך לחייך
כאילו כלום, איך לפתוח את החזייה ביד אחת, איך לשתות, לשתות
המון, איך לקחת אולר ולהכניס לאמצע הירך (פשוט תעצמי עיניים
ותדמייני שאת מתאבדת), איך לקחת מחט ולתקוע בלשון, איך ללכת
מכות (תדמייני שהוא אבא שלך), איך לבכות שעות, איך לבגוד, איך
להיפרד, איך לנטוש, איך לשרוד, איך לשקר בחקירה משטרתית. איך
לשים מסקרה בלי למרוח אותה על כל העפעף, איך לחבק, איך לנשום,
איך צריך לחיות (סקס סמים ורוק'נ'רול בובה. תחיי את החלום
כאילו הוא בכלל לא מת, כאילו לא הרגנו אותו).
בדיעבד אני יודעת שהיא זיינה ת'שכל בשמונים אחוז ממה שהיא אמרה
לי. לה בעצמה לא היה מושג איך להיות מאושרת, איך לחיות, איך
לאהוב את עצמך, איך לאהוב גברים. את המסקרה אחותה הייתה שמה
לה, ואת האולר היא למדה מערוץ שמונה.

אחרי שרן השתחרר מהצבא ונסע להודו, התחלתי לשים לב לשינויים.
היא עישנה שתי קופסאות ביום, ואפילו בשבילה זה היה מוגזם. בכל
זאת, היינו בנות שלוש עשרה. כשהיא הייתה מגיעה אלינו לארוחות
שישי האודם שלה תמיד נשאר על השפתיים, כשנסענו לאילת הזיתים
שהיו עם המרטיני נשארו בצלוחית. כשהלכתי איתה לגניקולוגית לבקש
גלולות, היא שקלה עשרים ושמונה ק"ג. אמרתי שזה מזעזע, אבל היא
אמרה שזה דווקא מעל הממוצע. האמנתי לה, היא תמיד הייתה נמוכה.
אחרי רן היה את רותם, דוד, יהודה. אחריו הלכנו לעשות בדיקת
איידס, והיא שקלה עשרים. כבר היינו בנות 14, והייתי קצת פחות
עיוורת, אבל לא היה למי לפנות. אבא של היועצת בדיוק נפטר ולא
רציתי להכביד. ההורים שלה לא היו בתמונה, אחותה הייתה בהריון
והבנתי שהיו בעיות עם הבעל, אח אחד היה בצבא והגדול היה
בסן-פרנסיסקו. אמא שלי רק הייתה אומרת לי להתרחק ממנה, עם אבא
לא דיברתי. נשארה רק המחנכת, אבל שנאתי אותה. אז החלטתי שאני
אטפל בזה בעצמי, אני ילדה גדולה, ועברתי מספיק דברים כדי
להתמודד עם חברה אנורקסית אחת. לאהבה יש כח- ואהבתי אותה. ביום
הראשון של כיתה ט' היא לא הופיעה, ונעלבתי נורא כי זה היה יום
ההולדת שלי והיא הבטיחה בלונים. ביום למחרת המחנכת אמרה שהיא
מאושפזת באסף הרופא, ואני עליתי על אוטובוס לראשון.
הפעם הראשונה שראיתי זונדה בתוך החברה הכי טובה שלי, הייתה
כאילו ראיתי את המוות. היא מלמלה משהו על זה שהתעלפה אתמול.
כשעזרתי לה להחליף חולצה ראיתי את הצלעות שלה בולטות. בשלב הזה
היא אפילו לא טרחה ללבוש חזייה. המכנס של ביה"ח גלש ממנה כל
הזמן, ועצמות האגן שבלטו הופיעו בסיוטים שלי שבועות אחרי.
אחותה הייתה שם, בוכה. גם שחר היה שם, הבנתי שהוא הנוכחי.
קרובת משפחה אחרת הגיעה בערב כדי להחליף את אחותה, ואני הבנתי
את הרמז והלכתי, לא לפני שקיבלתי כסף כדי לקנות לה סיגריות.
פרלמנט ארוך, רק פרלמנט ארוך. בחורות עם קלאסה מעשנות רק
פרלמנט ארוך, היא תמיד אמרה, ואני תמיד הקשבתי.
אחר כך הקשר התנתק, היא כבר לא הגיעה לבית הספר ואני לא הצלחתי
לחשוב עליה יותר מחמש דקות בלי לבכות, אז להתקשר אליה בטח שלא
יכולתי, והייתי עסוקה עם החרא שלי.
נפגשנו עוד פעם פעמיים. בשתי הפעמים היא הייתה שיכורה, והעצמות
שלה בלטו. הרגליים שלה היו כל כך רחוקות אחת מן השנייה. כאילו
היא מחזיקה ביניהן ביצת יען. כשנכנסנו לים והחולצה נצמדה לה
לבטן, יכלתי לספור את הצלעות. העיניים שלה היו אדומות, והשיער
שלה היה קצוץ, מאד קצוץ. השפתיים היו סדוקות, והמראה הכללי היה
של נטישה. היא עדיין עישנה רק פרלמנט ארוך, אפילו שלא היה לה
כסף לזה. היא הייתה עייפה, זה בעיקר מה שאני זוכרת. היא הייתה
כל כך עייפה. היא לא הייתה מסוגלת לדבר או לאהוב או לאכול או
להאמין או לזוז או לחבק או לכתוב או לרקוד
או לחיות.
לפני חצי שנה בערך שמעתי שהיא בארה"ב, אחותה עברה לשם עם בעלה
והתאומות. מי שאמר לי את זה לא הסכים לתת לי את המספר שלה,
ואני הנחתי שזה פשוט בגלל שאין לו. בכל מקרה לא היה טעם לדבר
עכשיו. שתינו עברנו יותר מדי בשנתיים האלה, ולא ידעתי אם אפשר
לצמצם את הפערים. לא ידעתי אם היא רוצה, למרות שלא האמנתי שהיא
יכלה לשכוח אותי.
היא באמת אהבה אותי. היא אולי הייתה הראשונה, אין לי מושג.
אולי היא גם תהיה האחרונה. אבל היא באמת דאגה לי, וכששאלה אותי
מה נשמע היא באמת רצתה לדעת. כשהציעה לי לטוס לאיטליה זה לא
היה כי לא היה לה עם מי לטוס. זה היה כי היא רצתה לטוס איתי.
זה אולי הדבר הכי כואב בכל הסיפור הזה, כי עכשיו שהיא מתה אני
לא יודעת אם אני עצובה כי אכפת לי ממנה, או מעצמי.
ללוויה אני לא אגיע, ואני מניחה שגם אחרי אני לא אלך לבקר את
הקבר שלה. אין לי מה לעמוד מול אבן ולהתבוסס ברגשות האשמה שלי,
יש לי מיטה וגיטרה בשביל זה.


כשאחותה התקשרה היא ניסתה להסביר לי שכשהגוף מורעב המוח מתחיל
לעכל את עצמו בשביל החלבונים, אבל היא בכתה יותר מדי ואני
רעדתי יותר מדי. אני נכנסתי לאוטו ונסעתי למסעדה וטרפתי
המבורגר ענק. אחר כך שתיתי, שתיתי המון, והקאתי, שעות הקאתי.
אחר כך השתגעתי,
ורעבתי
והשתגעתי
ורעבתי
והיא מתה.