זו לא אותה האהבה,
זאת אותה התקווה הישנה.
שאולי ודבר לא נשתנה,
שאולי ואנשים כבר לא משתנים.
זו כבר לא אותה אהבה,
כבר לא גן עדן, אולי רק פיסה.

זה לא אותו הנהר,
המרוצף כולו סלעים.
אלו לא אותם מים, מי נעורים.
שטבלנו את הראש,
ששטפנו את הפנים.
זאת לא אותה חלקת האלוהים.

זאת לא אותה המערה,
שבה היינו לבד בפעם הראשונה
כשבחוץ כולם צחקו
ולנו לא היה אכפת,
כי כבר השלנו בגדים,
כי זאת חלקת האלוהים.

בית חוף. גן עדן קטן.
היינו שוכבים, בודדים
מתכרבלים על הדשא, משתכשכים.
נושמים לרווחה, מביטים בכוכבים.
ולרגע... את הצרות שוכחים.
כן, אנשים משתנים.
זאת כבר לא אותה חלקת האלוהים.