זה התחיל מפטרול בכרם-שלום,
כמה טנקים לאורך גבול הדרום.
זה המשיך במחבלים שיצאו מתוך מנהרה -
הם לקחו את גלעד וברחו חזרה.

בבוקר צלצל שעון מעורר ורציתי להמשיך לישון.
קצת מאוחר יותר התברר שחטפו חיילים גם בלבנון.
אחרי הרבה שנים המדיניות חטפה תפנית,
ועורף ישראל הפך לפתע לחזית.

רואים טלוויזיה ושומעים את האזעקה.
שני טילים נוחתים במסוף רכבת ויש המון דם ובהלה.
קריין חדשות עומד באמצע כביש ומדבר על הפגיעה האחרונה,
פתאום טיל נוחת מאחוריו - מול עינינו על המרקע.

בבסיס בהר מירון נוחת מטח טילים.
הלב קופץ מדאגה לנתי ואז אומרים שאין נפגעים.
אבא נוסע עכשיו לצפון,
להביא את רומן שהיה בלבנון.

למלחמה לא אכפת מי מנצח או מפסיד,
היא תופסת תאוצה וזורעת הרס מתמיד.
הם קוראים לה מלחמת בין המצרים,
הם נותנים לה שמות והאנשים שלנו מתים.

אני מול הטלוויזיה שומעת חדשות,
ודקה אחרי זה אני צולעת - אנחנו רצות,
כי שמעתי את האזעקה דרך החלון -
עכשיו אנחנו באמת חלק מהצפון.
פתאום כל הרחוב רץ.
המקלט מלא ילדים.
הם בוכים, אבל אני רועדת -
הייתה אזעקה גם אצל שגיא,
והחברים...

שמש, אמצע היום.
ופתאום משום מקום,
"הקפצת אמת! כולם לחד"ב!"
אני עסוקה! למה עכשיו?!

הפסקת האש תכנס לתוקף בבוקר,
אבל הערב נמשיך לרוץ הלוך ושוב לבונקר.
בקיבוץ באזור - בשדה תירס - זוהתה נפילה.
"איזה כיף! יש פופקורן!" לי צחקה.
אני צולעת הלוך ושוב לאורך השביל,
במלחמת לבנון השניה.

המלחמה נגמרה. אוספים את השברים.
לשליש מהצפון אין בית, הכלכלה על הפנים.
בממשלה ובמטכ"ל מחפשים אשמים,
ועדות חקירה, הדחות ופיטורים.

מה שבא אחרי יותר גרוע מהמלחמה עצמה,
המדינה מתפרקת ואין ישועה.

מו"מים ולחצים לשחרר את גלעד,
אולי לשחרר אסירים תמורות אהוד ואלדד,
אך בינתיים אין סימן מהם...
הלב נרעד...

אך יום אחד יפתחו שערי רקיע,
אולי לא בקרוב אבל אני מקווה שזה יגיע -
את העולם ישטוף גשם רך,
הכאב יירפא וארצנו תפרח.

בין התאריכים 12.7.06-14.11.06 ניסיתי לכתוב שיר מהרגשות
שהסתובבו בתוכי, מאירוע לאירוע, מאזעקה לאזעקה, ואז המלחמה
נגמרה. בזמן שתהיתי אם הפסקת האש תחזיק מעמד פרץ "מרוץ האשמה",
וגם על זה כתבתי כמה שורות. בדצמבר אספתי את כל מה שכתבתי,
ונתתי לשיר צורה חדשה. וזה מה שיצא.