את עומדת מול תבנית האפייה העגולה, היא עדיין ריקה ואת עוד לא
יודעת מה ימלא אותה. כמו מעצמן נבנות העוגות שלך. כבר מאות
מאפים עברו תחת ידייך ולמדת שככל שאת מקדישה להם פחות תשומת לב
ונותנת למחשבות שלך לתפוח, כך את מקבלת עליהם יותר תשואות.
הידיים שלך לשות את הבצק ואת כבר לא במטבח הקטן, עם החרסינה
הירוקה שכל-כך אהבת לברוח אליו כשרבת איתו. אז, כשלשת בצק בזעם
והטבעת תפוחים בכעס.
המחשבה שלך מעלייך. הדמיון שלך תמיד היה מהיר וחזק יותר
מפעולות הגפיים הגמלוניות שלך. לכן את עדיין יכולה לחוש את טעם
האדמה שלו. תמיד צחקת עליו שלנשק אותו זה כמו לטעום אדנית.
האצבעות שלך נשלחות לחלון לקטוף עלים. זה צמח שהוא שתל והשביע
אותך לא להרוס בזמן שהוא לא יהיה כאן. את מבקשת כל יום מהכוח
שאת כבר מזמן לא מאמינה בקיום שלו, שלא ייתן לו למות. עלייך
הוא כבר לא מרחם, אולי על צמחי הגן שלך הוא ירעיף חמלה.
יש גשם בחוץ וטיפות עם ריח נקי נכנסות לפאי שלך שכבר מתחיל
לקבל צורה. הטלפון מצלצל והמחשבה שלך נקטעת, את לא מספיקה
להרים את האפרכסת בזמן. לרגע את חושבת שאולי זה היה הוא, אבל
את מאבקת את המחשבה מהראש.
ההפסקה גורמת לך להשפיל את מבט למטה ולראות שהאצבעות שלך
אדומות, בקצה שלהן יש חתיכות קטנות של פטל שהבאת היום מהשוק.
הוא תמיד היה מביא לך פירות שהיו נראים לו טריים, כמו ילד הוא
היה נסחף אחרי הצבעים והיה מנסה להביא אליך את תחושת הזבנים,
שתזקקי אותה לריבה מתוקה. הפעם מתוך אהבה אליו היית מסתגרת
במטבח ורוקחת שם תמציות של הרגשות שלך אליו.
את מלקקת את האמה שלך, יונקת את הקצה שלה עד שבין המתוק את
מרגישה טעם של דם. מעניין מה עובר עליו שם, אם מנעד הטעמים שלו
חיוור כל-כך שהוא כבר לא זוכר איך מרגישים גרגרי סוכר על
הלשון. עד כמה הוא מרגיש את טעם הכאב, זורם בכל הגוף ומגיע
לבלוטות הטעם, אם אפשר להרגיש בהן, מלבד הנאה ודחייה גם
מכאוב.
את מתחילה לכסות את הפאי, שתי וערב של בצק לבנבן עטוף באבקה
מתקתקה. משאירה חריצים קטנים בשולי הבצק. אולי זה סוד המאפים
שלך, החובבנות הדייקנית. אולי לכן זה אף פעם לא הפריע לך שהוא
היה מתגנב מאחור ומחבק אותך, בזמן שאפית. הוא תמיד חשב שהוא
מפתיע אותך אבל ריח רגבי האדמה שלו תמיד הקדים אותו ברגע. הוא
עשה את זה רק שהרגיש שאת עצובה וגם אז אם התוגה לא נגרמה
בגללו. את היית משחקת יחד איתו וממשיכה לבשל כאילו אין נשימה
בעורף שלך. נותנת לו להרגיש בלתי נראה.
עכשיו רק התמונות שלו פה בבית ומדי פעם מגיעות שמועות שעוד רגע
הוא חוזר, שאם תאזרי אומץ רק עוד רגע הסיוט שלך יגמר. את לא
יכולה להגיד שאת אפילו מרגישה את הרוח שלו מסתובבת ועושה שמות
בכלי המטבח. אם תאמרי את זה, את  תודי שאת מאמינה שהוא כבר לא
חי.
אולי הוא ברח, מסתתר באיזה מטבח של אישה טובה מתחת לשיש,
שנותנת לו לאכול מאכלים שלא גדל עליהם, מחכה לשעה שבה יכול
לחזור אליך שוב. את מבטיחה לעצמך שלא תברחי ממנו יותר למטבח,
שאליו פחד להתקרב, שידע שאת עצובה בגללו. הוא היה נכנס רק
כשריח התבשיל הגיע כמעט לישורת הסופית. אז בא ובעיני הדבש שלו
ביקש ממך סליחה. את אף פעם לא ענית, רק נתת לו פרוסת עוגה של
קורבן, מנחה ופיוס.
המאפה שלך כבר כמעט מוכן, את מתכופפת אל התנור, רואה איך
המילוי האדום חדר את כל שכבות הבצק ומבצבץ מבין הקפלים. את
מוציאה אותו מהתנור וקצת מהנוזל הארגמני נוזל לך על הסינר. את
ממלאת את הריאות בריח המשכר של פאי הגעגועים שלך וזורקת גם
אותו, כמו שהשלכת רבים לפניו לפח.
עד שהוא לא חוזר מהשבי, אוכל איתך פרוסת חופש, מתחבא איתך
במטבח וסועד איתך ימים שלמים במקום מבטחים, אין לזה כל משמעות.