תארו לכם,
תא צפיה קטנטן, ממנו אתם חווים את התרחשות העולם.
ומתישהו, לא ברור בדיוק מתי, באה אש וכילתה את כל החמצן שחשבתם
שיספיק לכם לעשרות שנים.
אין לכם לאן לברוח, זה תא הצפיה שלכם, אין אחר.  אי אפשר
להחליף, אי אפשר להשכיר, כאן אתם נשארים.
אז אתם מתרגלים.  במשך שנים אתם שואפים את הפחמן הדו חמצני
אותו אתם נושפים.
הריאות מצטמקות ודפנותיהן חלשות.  הרגליים צריכות לנוח מדי כמה
דקות, והידיים רפויות.
ודרך החורים המותרסים בתא, רואים אתכם, שם.  לא רואים את
הקירות החרוכים, או את כתמי העשן מתחת לחולצתכם.  רואים
עיניים, ידיים, עור, הכול חד מימדי, הכול כמו דמות אנימציה
שנותרה נטושה מחוץ לטלוויזיה.
מאחר ואתם כה לבד, אתם מסתכלים החוצה.  ללא הפסקה.  אתם
מרגישים הכול. אתם האוויר אותו אנשים חותכים בהליכתם, הבובה
איתה ילדה משחקת, אתם הדמעות של ילד שהוריו רבים מולו, אתם
המיתר הצדי של הכינור,רצועת החזיה שאישה צעירה מסדרת על כתפה
בבית קפה, שיער אדום מתנפנף ברוח דיזינגופית, אתם סיום תהודת
פסנתר שאף אחד לא שומע.
אתם ההתרחשות, התהוות הדברים לוקחת חלק מכם, אתם מוטמעים בקיום
והוא בכם.

כל כמה שנים, אנשים מקדישים לכם תשומת לב רבה מהרגיל, וברפרוף
חולצתכם תופסים מבט חטוף בכתם עשן דהוי למרגלות צווארכם.  הם
נצמדים לתא, נשארים, מנסים לחבק.  והם לא מוותרים.  ואתם, באמת
שהייתם רוצים לחבק חזרה, אבל בתא שלכם אין חוק אלסטיות שיעזור
לכם לשבור את הקירות, אתם כאן וכאן תישארו.  תישארו עם השריטות
שהקירות החרוכים התירו בכם כשניסיתם לחבק אנשים מבחוץ.

כל כך עצוב כאן.
ומה שעצוב כאן, לא רואים משם.

האותיות האלו נגמרות בטרם זמנן.

גם אני.