הלכתי אתמול ברחוב, מקשיבה לשיר אהבה מקסים שידיד שלי לא יכול
לסבול. ופתאום היא הכתה בי. רוח של קיץ. ככה, פתאום בסוף תחילת
החורף, רוח חמימה שמלטפת אותך, צובעת לך את התודעה בצהוב-ורוד
של קרני שמש שמסנוורות את העיניים, ובכחול של ים אינסופי.
היא לא באה מיד. קודם באה כמיהה לאהבה חדשה. רצון לאהוב מישהו
ולהיות נאהבת, מחובקת בתוך ידיים שחושבות רק עליי.
אחר-כך באו געגועים לימים שבין התיכון ליום הגיוס של הראשון
מבין החברים שהתגייס. געגועים לרגעים שלא יחזרו, רגעים יפים של
אושר, שלא הייתי משנה בהם אף דבר אחד, רגעים מושלמים שלהיזכר
בהם עושה אותך עצוב.
ואז היא הגיעה. רוח של קיץ, עם ריחות של ים וחופש, של ידיעה
שאין לך אף מחויבות אחת, לפחות לזמן קצר. ריח האש של הקומזיץ
שעשית בערב קיץ עם כל החברים, וריח של חוסר וודאות לגבי העתיד,
שלא מפריע לך אפילו קצת.
רסיסים של זיכרונות מתקופה שנראית לך עכשיו הכי טובה שתהיה לך
אי פעם, אותה תקופה שאנשים מבוגרים מדברים עליה כשהם אומרים
"כשאני הייתי צעיר..." ו"היו זמנים".
זו רוח שנושאת איתה רעש של צחוק, ובדיחות פרטיות שאתה תשתדל לא
לשכוח לעולם, של הבטחות לשמור על קשר ושל שקט של הרגעים שבהם
ניסית כמו כולם לצלם בראש את הימים המדהימים ההם.
אפילו כשרצת למקלט האפור עם האזעקות במלחמה, ידעת שהן יקטעו
שיחת טלפון עם חבר טוב או ידידה קרובה, ושכשתצא כמה דקות אחרי
רעש הנפילות, אתה תתקשר בדאגה לחברים לוודא שכולם בסדר,
שהמלחמה לא נוגעת לנו, שהתקופה המושלמת שלנו תימשך, ותדע שבערב
תפגוש את אותם חברים במקלט השכונתי של אחד מהם, למשהו שיהפוך
עם הזמן לזיכרון רחוק של שמחה.
אלפי צבעים מתערבבים לך בראש כשאתה נזכר בכל החוויות שעברו
עליך בקיץ הזה. ברור שלא האחרון שלך, רק האחרון שיכול להעלות
דמעות בעיניים כשחושבים עליו.
צבעים של בגדי הים של כל החברים, של ים כחול וחול חום מלוכלך
בלבן של צדפים. ואז ירוק דהוי, של מדים.
פתאום הרוח מתקררת ,וזו כבר רוח קרה של ערב בסוף הקיץ, שמביאה
איתה סתיו. ענן עבה מכסה את השמש, ואתה מזכיר לעצמך שזה
סופשבוע שבו החברים סוגרים שבת.
נכון, זו עדיין אותה תקופה של חופש אינסופי של בין לבין. אבל
פתאום כל החופש הזה חונק אותך. מתחיל להחשיך, וגם שיר האהבה
התחלף בשיר אחר. אני רק רוצה לחזור הביתה, קר בחוץ. |