"מרי-ג'יין פירס." התיק היה מונח לפניה והיא קוראת בקול צלול
וחד.
"כתוב פה שירו לה בראש."
"תני לראות", אני אומר לה.
"קח את ההעתק או משהו, אל תהיה חמדן." היא מחייכת בקלילות בלתי
נסבלת.
אני מטלטל את ראשי קלות ומסתובב לחפש אחרי ההעתק.
"45 מ''מ. אקדח גדול."
"הוא קדח אותה כבר?" אני שואל בעצבנות מסוימת.
"כן."
"פאק."
"למה אתה מקלל? יש דרכים יותר נחמדות להתעצבן."
"שיהיה."
"מה אתה צריך בכלל מהגופה? הרופא בדק כל סנטימטר בה."
"כן, הוא ידוע כנקרופיל." היא התחילה בגיחוך קטן ומשם זה התפתח
לצחוק מושתק שכזה עם נשימות.
"לא, הייתי פשוט רוצה לבדוק את החורים בעצמי."
"חור אחד."
"מה?"
"יש לה רק חור אחד בראש." היא צמצמה את עיניה.
"אמרת 45, חייב להיות חור יציאה."
היא הרימה גבה.
נתתי לה את המבט של 'מה את רוצה ממני לעזאזל?' והלכתי משם.
ההעתק היה ביד שלי.
הלכתי ישירות לחדר המתים.
"היי ורנון."
"אלוהה. מה נשמע?"
"בסדר. מה עם האישה, הילדים?"
"הכל מצוין. מה עם הרווקות?"
"יבשות," צחקתי, "אין מישהי חדשה כרגע."
"נתראה, הא?" הוא צחק בקול והתיישב חזרה לצפות במסך הטלוויזיה
הקטנטן.
נכנסתי חדר המתים. תא 675A. פתחתי אותו לאט, ובשקט האימתני
יכולתי לשמוע את הצעדים של הפתולוג האחראי.
"שנים שלא ראיתי אותך פה!" הוא אמר בחיוך מזויף והושיט לי את
ידו.
"כן... לא חיפשנו ראיות על גופה כבר די הרבה. תגיד, המרי ג'יין
הזאת."
"אחח, מקרה כל כך מצער. יפיפייה אמיתית."
"כן, אני יודע", אמרתי. הוא עיקם את הפרצוף שלו בחשדנות
מסוימת. הצגתי לו את התיק ואת התמונה.
הוא עזר לי לפתוח את התא והוצאנו אותה משם. הבאנו אותה לשולחן
שוב ולבשתי את הכפפות.
המסור עמד שם ממש לידי, רק להושיט ולגעת...
"פצע כניסה מימין, די חד. לא נראה שנעשה מקרוב. אני לא יכול
לאמוד מרחק, אבל אני יכול להגיד שהאקדח די גדול, ויש סבירות
גבוהה למשתיק קול - הרצח נעשה גם באמצע שכונה..."
הקול שלו התעמעם כשאני מסתכל על המסור הנוצץ, מתכנן את דרך
הפעולה.
"אני מניח שהיא מתה לפני 48 שעות", הוא אמר, ובצורה מסוימת
עורר אותי.
"דווקא נראה לי שהמוות קרוב יותר ממה שאתה חושב."
"לא לא", הוא אמר בנחישות, "48 שעות לפחות."
"אתה בטוח בזה?" הנמכתי את קולי.
הוא הרים את ראשו אליי. המסור כבר היה מכוון אל מול ראשו וכל
מה שהייתי צריך לעשות הוא להפעיל אותו.
"מה אתה עושה?!"
"משתעשע." חייכתי והפעלתי את המסור.
כמה דם הבנאדם הזה יכול להשפריץ כבר, אלוהים, חשבתי שאני עומד
למות בעצמי.
טוב שהיה לי את החלוק הפלסטיקי הזה שלהם, טוב שלא שכחתי מזה.
היא שכבה שם כשהעיניים שלה פקוחות, יפה יחסית, באופן שמתאים
לנערות בנות 16.
היה לה שיער אדמוני, פרוע, מתולתל.
היא עשתה יותר מדי רעש.