סתם עוד יום
בלי שום משמעות
משהו בי לוחש לי
שהגיע הזמן להיות עצוב.
כלום כבר לא נראה אותו דבר
וכבר לא נראה שמשהו ישתנה
ובינתיים,ידיים כבר לא קרובות אליי
ובינתיים,עיניים לא מסתכלות עליי
ובינתיים רגליים הולכות רחוק מדי.
פתאום העט לא כותב
השלט שחייב להתקלקל
מכה קטנה תציל אותו
למה לא אותי?
ובינתיים,ידיים כבר לא קרובות אליי
ובינתיים, עיניים לא מסתכלות עליי
ובינתיים רגליים הולכות רחוק מדי.
הכל נראה חסר טעם
ואני אפילו לא יודע למה
ולא זוכר מתי זה התחיל.
ובינתיים, ידיים כבר לא קרובות אליי
ובינתיים, עיניים לא מסתכלות עליי
ובינתיים רגליים הולכות רחוק מדי. |
