"אני מכירה את הפרצוף הזה," היא אמרה לו וחייכה. "איזה פרצוף"?
הוא שאל. "למה את לא הולך אליה כבר? למה אתה מחכה בדיוק? אם זה
לאישור שלי אז לך, לך כבר"! היא צחקה והוא רץ החוצה לכיוון
המים והתחיל לשחות אל השמש השוקעת. על הסלעים היו רשתות דייגים
קרועות של ספינות משא שעברו.
לאחר זמן מה הוא התעייף וראה מימינו צוק ונקיק מתחתיו. הוא שחה
לשם ונכנס מתנשף ורטוב. הוא נשכב וחשב לעצמו, הוא ידע שבקרוב
הוא יפגוש אותה. אבל כל הזמן הזה, שהתבזבז, ועוד על מה?! אולי
היא אחרת עכשיו? אולי היא כבר השתנתה, עם כל החידושים האלו?
תוך כדי הרהורים הוא נרדם על הסלע הקר.
בבוקר למחרת הוא התעורר ושטף את פניו. הוא הסתכל אל האופק
והרגיש משהו קורא לו. הוא קפץ לתוך המים והתחיל לשחות. לאחר
כמה שעות הוא מצא את עצמו במכולת של העיר, עומד, מולה. טיפות
של מים שהיו על גופה עטפו אותה. מגעה הקפיא אותו, והוא חש
צמרמורת עולה בו. הוא כבר הרגיש את טעמה על שפתיו - טעם החיים.
היא התסיסה אותו מחדש, העלתה בו זיכרונות מעודנים. ואז המוכר
קטע אותו ושאל: "תגיד, אתה מתכוון לקנות את הקולה, או להמשיך
לבהות בה"?