עמליה הבטיחה לעצמה שהיא תמות בכל מחיר. כל מה שנותר לה לעשות
הוא לבחור איזה צומת סואן מספיק ולחצות באדום. אולי אפילו כמה
רמזורים אדומים, ליתר ביטחון. כמו סוכריות של תרנגולים על מקל,
כמו העיניים של אריה כשהוא אמר לה שהיא נהייתה לאחרונה שגרתית.
עמליה התמקמה בצומת שלה בשעה הכי עמוסה, ביום הכי עסוק בשנה.
היא לבשה שמלה ירוקה וחבשה כובע צהוב שמצאה בפח הזבל, כי אם
כבר למות אז מוטב להיות מישהי אחרת.
עמליה לקחה אוויר ונשמה לתוך בית החזה שלה. היא חשבה לעצמה
שהייתה רוצה להיות עכשיו חיידק אלים וטורף ולפגוע בכל מי שאי
פעם פגע בה. הרשימה הייתה ארוכה, אבל עמליה חשבה בינה לבין
עצמה שעדיף להיות משהו יותר מיוחד. למשל, אינדיאנית. לצבוע את
כל הפרצוף. הגשם התחיל לדפוק וזה עשה לה מצב רוח מרומם, כי היא
ידעה עכשיו שהתכנית שלה תצליח. עמליה עצמה את העיניים.
הרבה אנשים בישרו לה, לעמליה, שיש לה עיניים יפות, אבל עמליה
לא האמינה בזה. היא ידעה שהכול אינטרסים. בכל אופן, כשהעיניים
שלה היו עצומות, היא יכולה לשמוע את הצפצופים. למעשה, החושים
שלה היו כל כך מחודדים שהיא יכולה לשמוע את האנשים מתכרבלים
בתוך המכוניות הפרטיות והשכורות שלהם, אפילו בין המושבים
המאובקים של האוטובוסים. היא שמעה אותם אומרים: "אני בדרך,
תכין לילד חביתה" או "אז תתקשרי אליי איך כשאת נוחתת" או "הוא
בגד בי כל הזמן הזה" ואז היא לא רצתה להמשיך. עמליה התחילה
לחצות.
היא הרגישה את הרוח החזקה מלטפת לה את העורף ואז פתאום היא
שמעה "בום" חזק כזה ואחריו עוד אחד ועוד אחד. צרור התנגשויות.
היא שמעה סימפוניה של קללות ובכי, אפילו שאף אחד לא נפגע מזה.
אף אחד חוץ מעמליה. אבל עמליה לא הרגישה כלום. היא הייתה כמו
רוח משקרת, שמעיפה עלים ממקום שפעם הזילו בו דמעות. עמליה
הייתה מאושרת והיא לא הייתה ארצית. היא הייתה הכי לא ארצית
בעולם.