אימא אומרת שזה לא טוב להדחיק, אבל לפעמים נדמה לך שזה הדבר
היחיד שאתה מסוגל לעשות. כשאתה פוסע לך באטיות במעלה שבילים
ובמורד גבעות אתה מרגיש שאתה שוכח, אתה מרגיש שהזיכרונות
נעלמים, ואז אתה מאושר.
אתה יושב בחדר וממשש את השמיכה, אותה אחת שפעם הוא ישב עליה.
אתה נזכר איך גופו הרגיש, אז כשנגעתם ומיששתם בפעם הראשונה,
ואז פתאום אתה שוכח. ידיך עוברות במעלה גופך ונעצרות כשאתה
מגיע לפניך. הן כמו שקית בה אתה מנסה לאגור את הדמעות לזמנים
טובים יותר, כדי שתמיד תזכור איך היה לך פעם.
הזיכרונות מחליקים מראשך כמו טיפות הזולגות על כוס קרה ביום
חם, ואתה לא יכול שלא להרהר בכך שמאז שזה נגמר חייך היו גוש
ענקי של צער ורחמים עצמיים. הפעמים היחידות בהן הרגשת מאושר
היו כשהוא נגע בך וגרם לך להרגיש שלם.
אבל עכשיו הוא כבר לא פה, אז מה הטעם לזכור?

כשסכין גילוח חותכת בעורך ואתה רואה דם זולג במהירות במורד
ידך, אתה לא יכול שלא לחשוב על כמה הוא אהב את היד הזאת. כמה
אהבת שהוא נגע ביד הזאת.
כמה אהבת.

לא, הדחקה היא לא דבר טוב. אבל אם הבן אדם היחיד שאהבת בחייך
עוזב אותך ואתה נשאר לבד לחלוטין בעולם בלי אף אחד שמסוגל
להבין אותך (כי הוא היה היחיד שהבין), בלי אף אחד שמוכן לגעת
בך (כי הוא היה היחיד שמוכן), בלי אף אחד שיכול לגרום לך
להרגיש כמו שהוא גרם לך (כי הוא היה היחיד שידע בדיוק איפה
ואיך לגעת), מה נשאר לך לעשות חוץ מלנסות להדחיק?

לחתוך, אולי.

אבל זה לא משפר את ההרגשה שלך ואתה יושב על השירותים ובוכה,
ונזכר.
ויודע שלא תוכל אף פעם להדחיק.