ב.
היא יושבת מולך, מכונסת בעצמה, מבטה כואב - היא עדיין לא מעכלת
את שקרה, הטיפשה - משתדלת בכל כוחה להפסיק את קיומך. השנאה
שהיא מרגישה כלפייך זרה לה, זאת הפעם הראשונה שגם לה יש
מניעים, שגם לה יש את הרצון להרוס, לשבור, להרוג. הבוקר בגינה
מביא אתו ריח ורדים מתקתק ומשרה אווירה של רוגע, גם אם זה
למספר שניות בלבד. הקומקום שורק, היא ניגשת אליו, ומוזגת מים
חמים לתוך הכוס. היא מתבוננת על החיים מאחורי החלון ונאנחת,
אוי כמה שהיא חלשה, אוי כמה שהיא נותנת לך לשלוט בה בקלות
שכזאת. היא חוזרת ומתיישבת מולך, מתכננת איך לנצח בקרב המכוער.
הברבור המצועצע מביט בה בעיניו העצובות, מנסה לעזור אך לשווא.
היא מספרת לעצמה סיפור של פעם, מקווה למצוא בו איזה מסר חבוי.
פעם היה ילד שרצה לעוף. פעם היה מלך שרצה לעוף. הילד - בגלל
שלא היה מלך, לא יכול היה לעוף כי לא היו ברשותו מספיק אמצעים
לכך. המלך - בגלל שלא היה ילד והיה נטול כל דמיון, לא יכול היה
לעוף.
אף אחד לא מקבל את מה שהוא באמת רוצה. כן, היא רוצה להכאיב לך,
את כנראה איזושהי מפלצת, בטח בלילות את משתנה כשאף אחד לא
רואה. העיניים החולמניות האלה שלה עייפות, עייפות את מראיתך,
עייפות מהכניעה הטמונה בחובך. והנה, היא חושבת מה עליה לעשות,
ברגע זה ממש, האם לקרוא לשנאה המטופחת, המתחככת ברגליה מתחת
לשולחן, או למחילה השברירית בתוך הכלוב? היא קמה מכיסאה ועיניה
מקובעות על הטרף האדיש. היא פוסעת לעברך כשבראשה היא רואה את
ידך, רק את ידך, נפולה וחסרת חיים, כשממנה ואליה זורמים נהרות
טורקיז משגע, והשמים למעלה מקבלים גון אפרסק רקוב. היא שונאת
אותך ואת עצמה על הנופים שהיא רואה, על המקומות שאליהם היא
רוצה להגיע ולא מסוגלת.
הגיע הזמן שתלכי. היא כבר כמעט נוגעת בך אבל אז היא נעצרת,
ובלי לומר מילה, פותחת לך את הדלת, רואה אותך יוצאת ונעלמת
לעד.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.