New Stage - Go To Main Page

ויקטוריה קרוס
/
אוסף כפתורים

אני מעולם לא יכולתי להבין אותה. גם כשהיא הייתה מעליבה אותי
בסרקסטיות הכרונית שלה ואז מסכמת ב"סתם, נו" רציתי לצרוח ולרחם
עליה כמו על חתול רחוב. אני לא יודע, אולי זה כי אהבתי אותה כל
כך חזק עד שכאב לי בקנה הנשימה, אבל פשוט היה בה משהו דפוק.
וזה עשה אותה עוד יותר יפה.
פעם היא הכריחה אותי לברוח מהמשרד מכירות שלי ב-14:00 בצהריים,
באמצע יום עבודה לחוץ. ועוד מהחלון, דרך סולם החירום. היא
הייתה משוגעת קצת.
"אנחנו חייבים לראות את הזריחה מחר, אבל בצפון! מה, אין עליך
מצלמה? טוב, נקנה בדרך".
כמובן שלא יכולתי אפילו לחשוב על לכעוס עליה (למרות שכמעט
פוטרתי), כי בעיניים שלה היה מן ניצוץ בתולי כזה והלחיים והאף
שלה האדימו מרוב נחישות. כאילו היום נמצא את סוד משמעות החיים
הנשגב ביותר.
אפילו לא הספקתי לאכול ארוחת צהריים, אבל אותה זה לא בדיוק
עניין, והיא תמיד הייתה אומרת לי "ומה בדיוק יש לך לעשות עם
אוכל בזמן שאתה מאושר באמת?" הפעם היא הוסיפה - "אל תדאג, תכף
כשנהיה מסוממים מהטבע ורק תתחנן לצום".
אני לעולם לא אשכח איך היא נראתה באותו יום. לא מאופרת, לבושה
בשמלה אפורה קטנה מפוספסת ורוד וסנדלים עם פרחים צהובים. שיערה
החום היה אסוף בסרט ירוק זית, והיא החזיקה תיק קש גדול ומוזר.
מעולם לא ידעתי מה יש לה בתיקים והיא גם לא הייתה מרשה לי
לבדוק.
כל הנסיעה היא הייתה יחפה, גרובה בגרביונים אדומים, רוקדת לי
בתוך המכונית ומתעקשת להשאיר את כל החלונות פתוחים ורק עד חצי
הווליום, כדי שאוכל לשמוע אותה גם מדברת. זה היה מדהים, היא
אהבה את כל סוגי המוזיקה שהומצאו אי פעם, ובימים קרים כשהרדיו
היה מתקלקל, או כשהיינו חוצים גבולות של ערים, היא הייתה עוצמת
עיניים ושרה.
אני זוכר שפתאום היא פתחה את דלת המכונית וגררה גם אותי משם.
משכה אותי בידיים הדקיקות שלה אל עבר כביש סואן, דאגה שהפעם
השירים יתנגנו בפול ווליום, ופשוט התחילה להרקיד אותי. היא
נכנסה אליי כמו רוח חיים אל בובת מריונטה. והיא קפצה ורצה
בכזאת התלהבות אדירה, כאילו מחר לא יבוא. זה היה כל כך טהור
וילדותי, למרות שפחדתי שנידרס, אבל היא אף פעם לא הייתה מאלו
שפוחדים ממה שאולי יקרה. אז ישבתי לידה, וצילמתי הכול במוח,
כדי להיזכר בכל פרט ופרט בזמנים כמו היום, שאני כבר לא יכול
לראות אותה רוקדת בכבישים. ואז, כולה מתנשפת, היא נכנסת
למכונית ושואלת בטון רטורי "נו, אתה בא כבר?"...
היא הכריחה אותי להתגלגל בדשא (מה שלא עשיתי מגיל 5) ולעשות
'מלחמת פרחים'. למרות שאז היא הייתה כועסת שאני קוטף אותם, או
במילים שלה 'עוקר חיים מהאדמה', ואז מוציאה מתוך התיק שתי
לחמניות עם המבורגר כפול (שהיה פעם פרה!) ושואלת "רוצה?" העיקר
שלקטוף דשא נקרא רצח...
היו לה קצת פיצולים באישיות, אבל זה היה פסיכי-חמוד לדעתי.
הייתי כל כך מורעב, וכשסיימתי ראיתי שהיא לא נגעה אפילו
בשתייה.
"אני לא צריכה עכשיו", היא עונה לי - "אני מאושרת." ודופקת לי
חיוך מסומם שגרם לי להרגיש ממש רע על זה שאני לא רוחני כמוה
ומת לאכול לפחות עוד חצי.
היא הייתה מצלמת הכול. ולפחות 8 תמונות שנראות אותו הדבר. לא
הייתה לה בעיה לחבק זרים ברחובות, ולקחת הביתה לגדל כל חיה
שהיא הייתה מוצאת. במיוחד גורים של משהו.
עכשיו כשאני חושב על זה, באמת שהיא הגשימה את כל החלומות
המופרעים שבחיים לא העזתי לממש ובשבילה זה עוד היה חלק משיגרה.
איך שפתאום היא הייתה נעלמת לי באיזה שדה, מניפה ידיים לשמיים
ואז חוזרת אליי בריצה, נופלת עליי ומנשקת לי כל אצבע בנפרד.



הכרנו באולם קולנוע. זה היה בסרט וולט דיסני משעמם וטיפשי
שהביאו לי זוג כרטיסים חינם מהעבודה ואיבדתי אחד מהם: שורה 7,
כיסאות 15 ו-16. היא ישבה בכיסא 14.
"אתה יודע שאתה קצת חוצפן? ברצינות. איך זה שאתה אפילו לא מציע
לי מהפופקורן שלך..."
"סליחה, אני מכיר אותך?"
"כמובן, מלפני רגע. היי, נעים מאוד".
"אממ... אוקיי, היי. אני ג'וי, ואת?"
"מצטערת, אני לא מוסרת פרטים לזרים. אל תיעלב, לא אישי. זה
פשוט עיקרון טיפשי שלי".
"אה, ולאכול מהם את כן עושה?"
"שמעת על מישהו שצופה בסרט בלי פופקורן?! זה לא חוקי" ובפה מלא
פלטה צחוק ילדותי שחלחל לי בין הרווחים בצלעות. ומאותו רגע,
כבר בכלל לא רציתי עוד פופקורן, ולא לראות את הסרט. (למרות שלא
רציתי לראות אותו מלכתחילה), רציתי רק להביט עליה ולבחון כל
תנועה שהיא עושה, כמו באיזו תצפית של נשיונל ג'אוגרפיק על זן
נכחד. כל הסרט היא הייתה מתוחה ולהוטה לפחות כמו שצריך להיות
במשחק כדורגל במונדיאל. ועד היום אני לא יודע אם היא באמת חשבה
שאני חוצפן, פשוט השתוקקה לפופקורן, או סתם הרעיפה עליי
מהציניות שלה. כמו שאני מכיר אותה זה בטח היה שילוב של הכול.



היו לה התקפים כאלה, שפתאום היא הייתה שותקת למשך 4 דק', (מה
שהיה מאוד חריג), מתאבנת כולה, והעיניים שלה נראו כמו שני
יהלומים גדולים שנמסים. היא הייתה בוכה, בלי קול, ואני תמיד
שאלתי "מה קרה?" אבל היא תמיד הייתה עונה ב"כלום". ובלי למחות
שום דמעה, ממשיכה להתנהג כאילו הכול רגיל. היא הייתה יכולה גם
לצחוק, ולספר דברים שהיא עשתה בסופשבוע האחרון, או סתם לשיר
ולעשן ווינסטון לייט. אבל אני יודע שזה לא היה אמתי, כי משהו
אז בלב שלה הפסיק לפעום.
פעם ראשונה שהיא עשתה לי את זה הייתה באיזה בית קפה פינתי
בזיכרון יעקב. אני זוכר שפחדתי כל כך עד שכמעט הזמנתי אמבולנס.
אחרי 15 פעמים בערך, החלתי להתרגל ולא נבהלתי יותר, סתם הייתי
מסתכל עליה, נהיה עצוב ומחכה שזה כבר יעבור.
היו לה גם הצהרות ומשפטים מוזרים כאלה, כמו לדוגמה: "את הקיץ
אני אוהבת יותר מהחורף, אבל את החורף אני אוהבת יותר מהקיץ".
ובכלל, שנה וחצי לקח לי להבין שאני צריך להפסיק לנסות להבין
אותה.
הייתה לה מן אובססיה מצחיקה לכפתורים. היא תירצה את העניין בזה
שהם מסכנים כי אף אחד לא אוסף אותם, או שזה מאוד שימושי וזה
הכול ומה יקרה אם יום אחד נצטרך לתפור כפתור לבגד. אבל אני
יודע שהיא פשוט מאוד אהבה כפתורים. כל הזמן הייתי צוחק עליה
שיש לה ערימת עיגולי פלסטיק חסרי תועלת, אבל זה לא התקזז בכלל
עם השעות הארוכות שהיא הייתה מקדישה בלהעליב אותי ואז להיכנס
לחרדות שבאמת נפגעתי ומיד לנשק ולחבק אותי. בעיקרון העניין מצא
חן בעיניי מאוד באותה תקופה, אז הייתי עושה את עצמי פגוע
ושברירי. בדיעבד גם היא אהבה את זה ובטח ידעה שהכול משחק
ילדים. היום אנחנו כבר לא עושים את זה.
כשהיינו מכינים אחד לשני ארוחות רומנטיות לאור נרות וריח קטורת
דובדבן, והייתי חרמן רק מלשבת מולה ומת מגעגועים למגע הגוף שלה
- היא הייתה מכריחה אותי לשחק שש בש. במקום להמר על כסף (או
לפחות על הורדת בגדים), היו לה רעיונות כל כך לא סטנדרטיים,
כמו לשחק על סוכריות גומי או אטבי כביסה.
אם היה מדובר במישהי אחרת, סביר להניח שהיה נמאס לי והייתי
מעיף אותה ורק אולי אומר "להתראות, היה נחמד", אבל איתה הכול
היה מושלם. אפילו הקריזות ההזויות שלה שהיו מלוות בצעקות של
קול תינוקי ומשפטים מבולבלים, ומיד אחרי דקה וחצי, (השיא היה
קצת מעל 5 דק') היא הייתה שואלת אם מתחשק לי לישון אתה הלילה,
או ללכת למזח לשתות בירה, כי באמת משעמם לה והיא באמת אוהבת.



לפני שנה בערך היא התחילה להתאפר ולקחת סמים. היא ביקשה, או
יותר נכון דרשה, שאני לא אתעצבן עליה ואהיה פולני. (למרות שאני
פולני שלם). בהתחלה היא אמרה שזה 'מבחן אהבה', שהיא רק רצתה
לדעת אם אני אוהב אותה גם מסוממת, ועכשיו כשהיא יודעת שכן -
היא תפסיק. אבל היא לא הפסיקה. לא למרוח שחור בעיניים ולא
להשחיר את הריאות שלה בגראס.
אחר כך היא הייתה מדקלמת, כמו מנטרה, בטון מונוטוני,
שזאת-רק-תקופה-והנה-תכף-שהיא-נגמרת. כמובן שהאמנתי לה, אני
תמיד מאמין לה (גם כשאני יודע שהיא משקרת), אבל התקופה לא
נגמרה וכלום לא חזר להיות כמו פעם.
מאז ומעולם היא שנאה כאלה שהיו מחליטים בשבילה ומנסים לשדרג
אותה למשהו שהיא לא. אז ידעתי שאין לי דבר לעשות מלבד לשתוק
ולהמשיך לאהוב אותה.
היא הייתה יושבת בסלון שלי, על כורסה בצבע בורדו שהיא מאוד
אוהבת, מסבירה לי בעיניים אדומות וקול מגמגם ומתנשא שהטבע ברא
לבני האדם את הגראס, ואלוהים רוצה שלפעמים נהיה מסוממים ושזה
בכלל מאוד רוחני בעיניה. באותו רגע ידעתי שאני הולך לאבד אותה,
אבל היא תמיד צחקה עליי שיש לי אופי של גבר מתוסכל ופרנואיד.



"אקסטזי אחד בשמונים שקל? אני מכירה מישהו שימכור לי
בחמישים."
"יאללה נו, קחי בחמישים, רק תעשי את זה זריז, המשטרה עוברת פה
כל 10 דק'".
היא לא הבינה בזה כלום. עד אז היא הייתה מסוגלת לעשן חצי
ג'וינט ועוד נחנקת ובקול קטוע מבקשת כוס מים.
באותו ערב היא הכריחה אותי ללוות אותה לאיזו פיצוציה בת"א
שפתוחה 24 שעות. אני גם לא הבנתי כלום ורק הנחתי שאם מוכרים את
הדברים האלה במקום שנראה כמו מכולת - אולי זה לא כל כך גרוע.
הכדור הראשון והאחרון שהיא בלעה עד היום.
היה חצות וקצת, טיילנו ליד המזח לאורך שורת מועדוני לילה קטנים
והומים. היא לחשה שהיא לא מרגישה טוב ופתאום הצביעה לעבר
השמיים וקראה בהתלהבות "תראה, כוכב נופל!"
אני לא אשכח איך התגלגלו לה העיניים והיא התעלפה אחורה בין
הידיים שלי. הלב שלי עשה לופים והתחלף עם איברים פנימיים אחרים
וכל כך שרציתי להיעלם. או לפחות לחזור לימים אחרים, כמו אותו
בוקר שהצעתי לה נישואים בחנות בובות, והיא הסמיקה לגמרי
והזהירה אותי מלחזור בי "כי כל הדובים והארנבונים פה עדים,
אפילו שהם עשויים מפרווה לא אמיתית ובכלל זה רגע נורא קיטשי".

כשהגענו לבית חולים, היא ביקשה שאשאר איתה ללילה, שמותר לי גם
לישון ושאני ארגיש בבית. ואם אני לא מתחבר לאווירה במיוחד אז
אפשר לדמיין שזה בית מלון בחינם, בדיק כמו שישראלים אוהבים,
ובאמת ממש חמישה כוכבים פה. אפילו כשהיא הייתה מאושפזת היא
הצחיקה אותי.
מעולם היא לא הסכימה שאהיה לידה כשהיא חולה. למרות שכשאני
הייתי חולה היא הייתה מנשקת אותי צרפתית בכוח כדי להידבק ממני.
אבל הפעם היא ביקשה שאשאר.
אני זוכר אותה כולה חיוורת וצהובה, קודחת מחום, מחייכת אליי
במבט אירוני-מריר, ונשבעת שלעולם היא לא תתאפר שוב, שהיא שונאת
סמים והם נבראו לאנשים חלשים, או לפחות כדי לגרום לטשטוש מזערי
בתרופות למחלות קשות.
אבל למחלה שלה לא הייתה תרופה.



- "אני יודעת שאני לא אחיה, אבל אל תפחד, אני גם לא אמות".
- "אני בכלל לא דואגת, כי אני יודעת שלא תעזוב אותי.
(נכון?)".
- אל תשכח שתאריך החתונה שלנו עוד חודש ויומיים, אתה יודע כמה
אני שונאת אם דברים מתעכבים".
- "אני אוהבת אותך כמו הנצח".
- "אני לא מרגישה יותר, תחזיק לי את היד".

אלה היו המשפטים האחרונים שהיא אמרה לי במילים. ה-12 במאי.



היום היא צמח. יושבת על כורסה בצבע בורדו במרכז הסלון שלנו,
מחוברת לעשרות חוטים וצינורות.
לפני כמה דקות חלצתי לה את הנעליים והלבשתי אותה בשמלה לבנה
שקנינו כמה שנים קודם בשוק הפשפשים.
היא תמיד חלמה להתחתן אתי כשהיא לבושה בה ויחפה, ואני תמיד
חלמתי פשוט להתחתן איתה, ולא משנה מה.
התאריך היום הוא ה-14 ביוני. 6 בבוקר, ועוד מעט יגיע איזשהו
רב.
כבר קניתי את היין שהיא הכי אוהבת, 11.5% אלכוהול, ותכף שאני
אקדש אותה באהבה שלמה, שלא תלויה במימד זמן, תנאים או גבולות.
מקודם ניסיתי לאפר אותה, אבל לא נראה לי שהיא שמחה במיוחד, כי
היא קצת כיווצה את  הגבות שלה, באופן שבו היא הייתה עושה
כשהייתי צוחק על אוסף הכפתורים שלה.
אז החלטתי למחוק את כל שאריות האיפור ולהשאיר אותה טבעית. היא
הרבה יותר יפה ככה, ובכל מקרה אני מאפר די גרוע.
אני יכול להישבע שברגעים אלה ממש היא קצת מחייכת בזוויות
השפתיים, והעיניים שלה קצת מבריקות.
היא תמיד בוכה כשהיא מתרגשת.





תחילת 2006, נכתב במרפסת.
וואו, איזה חפירות!



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/6/07 21:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ויקטוריה קרוס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה