הפרחים כבר נבלו עוד מזמן,
נעלמה הפיה הסגולה לה.
ואני כבר יושב וכותב, כמובן,
על שירים שבככיתי בלילה.

גם האור הלבן כבר הופך לורוד
והלילה עמוק ונושם,
ואני מייחל ומצפה לבאות,
ואני כבר אינני שלם.

ואני כבר יושב ובוכה המילים,
והנה הן זולגות מעצמן,
מסתדרות בשורה כמו נמלים,
בנשיפה מתפזרות הן מכאן.

עייפות כבר פורצת מבין איברי
ואומרת שלום ותודה.
ואני מאבד את עצמי וחושיי,
מתפזר כמילה בודדה.

ואני שוב יושב ובוכה וחושב,
והשיר מתנגן ועולה.
ואני שוב נמס ושופך את הלב.
ואני כבר נהייתי חולה.

ולילה עכשיו, וישן ועייף
ואני מפהק עוד פיהוק.
וכבר בשמיכות אני שוב מתעטף
ואני כבר רצוץ ושחוק.

פברואר 2000