הגלגלים נוגעים בקרקע. מחיאות כפיים. הקברניט מודיע - נחתנו
בשלום. הוא מודיע את זה בעברית. איזו הקלה, אני בארץ הקודש
המחורבנת. מחייך חצי חיוך לעצמי. התגעגעתי לארץ הזו. התגעגעתי
לארץ הזו? עכשיו כשאני רואה את נהגי המוניות אני מתחיל להיזכר.
פה אין שום נהג ריקשה חייכן ונמרץ וכנוע. רק נהג מונית עם
הערכה עצמית נמוכה וסרטן ריאות ממשמש ובא. ויש גם אותם. אני
יודע שהם יחכו לי בטרמינל. הם ולא אחרים. לא חברים ולא חברה,
אין מצב. רק שניהם והיא עם החיוך הזה, שאף פעם אי אפשר לדעת אם
הוא אמיתי או לא. זה משגע אותי. כל התסביכים הישנים כמו
מתיישבים בחזרה במקומותיהם, כאילו אומרים - 'היי, חשבת שברחת
מאיתנו? אמנם ראית הרבה ועשית הרבה, אבל תמיד היינו שם
וחיכינו. חיכינו תשחזור הביתה. ידענו שבסוף תחזור ואז גם אנחנו
נחזור. נמשיך להציק לך כמו פעם, like the good old days'.
אלוהים. אבל ידעתי שזה הולך לקרות ברגע שקניתי את הכרטיס חזרה.
כבר אז התחלתי להרגיש את זה. כמו זחלים קטנים מתחת לעור.