אמא אומרת לא לשמור דברים בבטן, אז אני לא שומרת שום דבר...
אפילו המורה שלי ביסודי אמרה שאני לא אצטרך פסיכולוג כי אני
תמיד אומרת את מה שיש לי.
אני חושבת שהיא קצת הגזימה כי יש לי כמה דברים שאני בכל זאת
שומרת לעצמי... אני אפילו די ביישנית לפעמים...
נגיד ביסודי, המורה הזאת לא ידעה שהייתי מאוהבת בילד הזה שישב
לידי בכיתה. את זה שמרתי לעצמי המון זמן. איזה 3 שנים הייתי
מאוהבת בו והוא אף פעם לא ידע את זה.
נראה לי שתמיד עם בנים אני שומרת לעצמי הכל... די נתקעתי באותו
שלב של לשמור את זה בסוד מאז כיתה ג'.
בכיתה ז' הייתי מאוהבת באיתי, בח' הייתי דלוקה על אבי, ואחר-כך
על עידן... ואז חברה שלי החליטה לסדר לי את אורי שדוקא שיתף
פעולה אבל איכשהו נפטרתי ממנו ממש מהר למרות שהייתי מאוהבת בו
איזה מאה שנה, וכמובן שהוא לא ידע מזה... ואז נדלקתי על עומר,
וסקוט שהגיע מארצות הברית, ותמיר... וגם את כל אלה שמרתי
לעצמי... ביישנית או לא ביישנית?
אבל הביישנות הזאת לוקחת אותי בדיוק למקום אחד- בדידות. כי כל
השאר לא מתביישים והם אומרים כשהם רוצים מישהו... בגלל זה כל
החברים שלי זוגות זוגות... איזה מבאס זה...
ערב אחד יצאתי עם כל הזוגות האלה ופתאום היה שם אחד, ממש חמוד.
התאהבתי בו כמו ילדה קטנה, מהרגע הראשון... חברה שלי ישר רצתה
שנזיז עניינים, שסופסוף גם לי יהיה מישהו... אז אני עם
הביישנות המטומטמת שלי אמרתי לה שלא תגיד כלום, שאם זה צריך
לקרות זה פשוט יקרה... אז נפגשנו פעם ועוד פעם ועוד פעם ואיך
הכל זרם ביננו, היה לנו כיף, דיברנו, צחקנו, היה מן קסם כזה...
ואז כבר הייתי בטוחה שזה צריך לקרות, אבל משום מה זה לא קרה.
אז החלטתי, אמא אמרה ואמא תמיד צודקת- לא לשמור בבטן...
אמרתי לו.
אמא כמעט תמיד צודקת. חזרתי לאותה נקודה, בדידות...